ע"א 4329/03

תקציר

התיק נסוב סביב סכסוך על הוצאות שיפוץ של בית משותף שבו עדנה וינברגר (המערערת מס' 1) הייתה בעלת דירה שנוהלה על ידי בעלה, דב וינברגר (המערערת מס' 2). הדירה הושכרה לדני זכריה (המשיב 2) למשך עשור עד שנת 2002. באסיפת דיירים שהתקיימה ב-20 בינואר 1999, בה נכח זכריה, הוחלט ברוב קולות לבצע שיפוצים נרחבים הכוללים תיקונים וגינון, בעלויות המוערכות בכ-15,000 ₪, הדורשות כ-3,000 ₪ מכל בעל דירה. עם זאת, חלקו של וינברגר לא שולם, מה שגרם לנציג הבית המשותף (המשיב מס' 1) לתבוע סך של 6,000 ₪, שכללו הוצאות נוספות מעבר לאומדן המקורי. המפקח על רישום המקרקעין קבע כי עלות השיפוץ הכוללת היא 17,600 שקל, והקצה 3,520 שקל לכל דירה, אותם חויב וינברגר לשלם. בני הזוג וינברגר הגישו נגד זכריה הליכי צד ג' וייחסו לו אחריות. הם החמיצו את הדיון, וכתוצאה מכך ניתן פסק דין המחייב את בעל הבית לשלם. המקרה הוסיף ובחן האם השיפוצים היו חיוניים לתחזוקה או שיפורים הדורשים הסכמה פה אחד, והגיע למסקנה שהם נחוצים ונכללים בשירותים המקובלים שאושרו בהחלטת רוב. בית המשפט בחן גם האם השתתפותו של זכריא בפגישות מספיקה לייצוג המשכיר, וקבע כי מדובר בהסכמה משתמעת לאחר שנים של פרקטיקה ללא התנגדות. האחריות המשפטית לתשלום חלקו של השיפוץ הוטלה על זכריה, שכן הוא הסדיר בעבר תשלומים דומים לנציג מבלי לבקש החזר. למרות שהפסיד בערעור על ביטול ההחלטה המקורית בנוגע לתשלום לנציג, פסק הדין התאים את ההסדרים הכספיים הפנימיים כדי לאשר את חבותו של זכריה להוצאות, אם כי הוא יכול היה לבקש החזר הוצאות נפרדות במקום אחר. בסופו של דבר, הערעור העדיף חלקית את בני הזוג וינברגר בכך שאישר את אחריותו של השוכר לפצות אותה לאחר ששילם לנציג, תוך שהוא מקיים הקצאות עלויות ספציפיות ודוחה את הדרישה לתשלומי הוצאות נוספים שנפסקו בתחילה.