ע"א 27575-04-13

תקציר

הערעור והערעור שכנגד נסובים סביב פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה שהעדיף את המשיב, אשר ביקש פיצויים בגין פציעות שנגרמו לו בתאונת דרכים. פסק הדין המקורי פסק למשיב פיצויים בסך כולל של 857,434 ₪, הכוללים רכיבים שונים כגון אובדן השתכרות, אובדן הכנסות עתידיות, סיוע בנסיעות ובניידות, עזרה מאחרים, הוצאות רפואיות וכאב וסבל. המערערים טענו כי לבית הדין לא היה בסיס לקבוע את שכרו החודשי של המשיב בסך 7,000 ₪, נוכח עברו התעסוקתי הבלתי עקבי טרם התאונה. הם הצביעו על עברו של המשיב בקבלת הבטחת הכנסה ועל חוסר רציפות תעסוקתית. התבטאויותיו הקודמות של המשיב לרשויות המדינה, בהן ציין כי אינו עובד, זכו להתעלמות מצד בית המשפט, והמערערים סברו כי יש לראות בהן השתק שיפוטי. יתר על כן, המערערים חלקו על פסיקת הוצאות סיוע וניידות, בנימוק של חוסר ראיות. עוד סברו כי היה על בית המשפט ליתן משקל רב יותר לנכויותיו הקודמות של המשיב, וכי פסיקת ההוצאות הרפואיות מופרזת בהתחשב בקבלות המוגבלות שניתנו. בערעורו שכנגד ביקש המשיב להגדיל את הפיצויים שנפסקו, בנימוק של נכותו התפקודית, שהייתה צריכה להיות מדורגת גבוה יותר, לדעתו. הוא גם ביקש פיצוי על הפסדי פנסיה והפרשי ריבית על הפסדי שכר בעבר. בית הדין לערעורים הסכים עם המערערים כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספק לעברו התעסוקתי של המשיב ולמצבו הבריאותי הקודם. עברו התעסוקתי של המשיב היה ספורדי, והצהרותיו לרשויות סתרו את הכנסתו הנטענת. בית המשפט קבע כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה הגבוה הנדרש במקרים אלה להוכחת השתכרותו הנטענה. משכך, פסק בית הדין לערעורים להפחית את הפיצוי שנפסק בסך 200,000 ₪, בגין הפסדי שכר בעבר ובעתיד. יתרת הפיצויים שנפסקו על ידי בית משפט קמא אושרו ככלל. הערעור שכנגד נדחה, והמשיב חויב לשלם למערער שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪. הפיקדונות ששולמו על ידי שני הצדדים היו אמורים להיות מועברים בהתאם, תוך התחשבות בנזקים המופחתים ובשכר הטרחה המשפטי של המשיב. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים וסימן את סיום התיק.