ו"ע 9133-09-17

תקציר

פסק הדין המדובר סובב סביב עסקת נדל"ן מורכבת. במרץ 2014 רכשה חברת אופק-בובליל 51% מהקרקע בתל אביב מהבעלים הקודמים, מתוך כוונה לבנות דירות במקום. החברה הגישה הודעת נאמנות, ובה פירטה כי חלקים מסוימים מהקרקע נרכשו בנאמנות עבור שני בעלי שליטה, ניסים בובליל ואברהם בובליל, שהתכוונו לכאורה לבנות לעצמם דירות. הרכישה הייתה חלק מעסקת קומבינציה, והסוגיה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה האם בעלי המניות רכשו קרקע מהחברה או דירות מוגמרות. פסק הדין הראשוני, המכונה הערעור הראשון, קבע כי החברה רכשה את הקרקע עבור עצמה וכי טענת הנאמנות אינה תקפה, כלומר למעשה בעלי המניות לא רכשו קרקע כלשהי בעסקה הראשונית. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון, כאשר המערערים טענו כי התקיים אמון מהותי בין החברה לבין בעלי המניות. בנוסף, ביקשו המערערים להעלות טענה חדשה בדבר תחולת פטורים ממס לפי סעיף 96(ב)(3) לחוק ההתייעלות הכלכלית, הנובעת מהעברה מאוחרת יותר של דירות לבעלי המניות בחודש יוני 2018. עם זאת, ועדת הערר סירבה לאפשר את תיקון הערעור כך שיכלול נימוק חדש זה ואף החליטה לדחות את הערעור עד לסיום הדיון בבית המשפט העליון. זאת, בעיקר בשל אופיין המנוגד של הטענות שהוצגו, כאשר במקביל טענו המערערים בבית המשפט העליון כי בעלי המניות רכשו קרקעות בשנת 2014, תוך שהם טוענים כי החברה מכרה דירות לבעלי המניות בשנת 2018. ועדת הערר הדגישה את תקינות ההליך השיפוטי וקבעה כי הדיון בעסקה משנת 2018 יהיה מוקדם מדי ואולי מיותר, לאור החלטת בית המשפט העליון התלויה ועומדת. הוועדה הדגישה גם את ההשפעה הפוטנציאלית של השתק שיפוטי, שעלול למנוע מהמערערים להציג טענות סותרות בהליכים שונים. ועדת הערר הגיעה למסקנה כי הערעור יתחדש לאחר החלטת בית המשפט העליון והורתה למערערים לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ בתוך 30 יום. פסק הדין, שניתן ב-24 בדצמבר 2018, הדגיש את הצורך בבהירות ובעקביות בהליך השיפוטי והדגיש את ההשלכות של הצגת טענות סותרות בהליכים נפרדים.