ע"א 46/74

תקציר

בית המשפט העליון עסק במקרה של פרשנות הסכם שכירות בו חויב השוכר להתפנות על ידי בית המשפט המחוזי משום שחוזה השכירות היה בלתי מוגבל בזמן ולא רשום, והותיר אותו בטל לפי פקודת העברת מקרקעין. בית המשפט העליון בחן האם חוזה שכירות כזה יכול להקנות הגנת שוכר על פי החוק. בתחילה, היא קבעה כי חוזים העולים על שלוש שנים זקוקים לרישום וכי חוזים שאינם רשומים בטלים, ולכן אין הגנות משפטיות לפי חוק הגנת הדייר. עם זאת, בית המשפט העליון מצא כי בהתחשב בכוונת שני הצדדים ובפרקטיקה של המשפט המקובל בפרשנות חוזים בעלי משך זמן בלתי מוגדר, אין לפרש את המונח "בלתי מוגבל" כקבוע. במקום זאת, היא מרמזת על הגנת הדייר על פי החוק הקיים, ללא צורך ברישום. בהסתמך על תקדימים, קבע בית המשפט כי פרשנות אוריינית הנמנעת מתוצאות אבסורדיות ומכירה בזכויות הדייר החוקיות היא ראויה. לכן, החוזה, אף שלא היה קבוע כחוק במשך יותר משלוש שנים, העניק לדייר הגנת שוכר על פי החוק מרגע שבעל הדירה יזם את הפינוי. הערעור התקבל, החלטת בית המשפט המחוזי בוטלה, והשוכר הוכר כמוגן על פי חוק מפני פינוי, כאשר המשכיר חויב בהוצאות משפט.