דנג"צ 3201/96

תקציר

חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות נועד להסדיר את נושאי הניקוז ולמנוע פגיעה בחקלאות, בבריאות הציבור, בפיתוח הלאומי ובקיום השירותים השוטפים במדינה. החוק מסמיך את שר החקלאות ואת המועצה הארצית לניקוז לאשר תכניות ניקוז, תוך התחשבות באינטרסים ציבוריים רחבים. לעומת זאת, לרשות הניקוז, בהיותה גוף מקומי, אין כלים להחליט על תוכניות כאלה, במיוחד כאשר הן מערבות אינטרסים לאומיים. החוק מחייב את מעורבותה של רשות הניקוז אך אינו מקנה לה סמכות וטו על תוכניות. במקום זאת, עליה להעביר אותם לרשויות הלאומיות המתאימות. פרשנות זו מתיישבת עם תכליתו והגיונו של החוק, תוך הימנעות מהסתמכות יתר על משמעויות מילוליות. ההיסטוריה של החקיקה, אופי ענייני הניקוז והחוקים הקשורים אליהם תומכים בדעה זו. במקרה הספציפי, הסטת נחל איילון להרחבת שדה התעופה אינה מהווה ניקוז שכן היא אינה כרוכה במים מזיקים. תפקידה של רשות הניקוז במקרה זה אינו ראוי, והעתירה לדיון נוסף נדחית, ובכך מאשרת את תוקפו של פסק הדין הקודם. חוות הדעת של השופט גולדברג, אליה הצטרף הרוב, מדגישה כי תפקידה של רשות הניקוז הוא לטפל בסוגיות מקומיות ואינו משתרע על תוכניות ארציות. בהתנגדותו של השופט חשין נטען כי החוק חל רק על מים "רעים" ואינו מכסה את המקרה הנוכחי.