ע"פ 216/16

תקציר

במקרה המנותח, דחה בית המשפט לערעורים את הערעור, ואישר את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר, שהתבסס במידה רבה על מהימנות עדותה של המתלוננת, שהאשימה את המערער בהתנהגות מינית בלתי הולמת במהלך בדיקה רפואית. פסק הדין הדגיש את היקפה המצומצם של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מהימנות, במיוחד במקרים של עבירות מין, שבהן יש חשיבות להתבוננות ישירה ולהתרשמות מהתנהגות העדים. פסק הדין הצביע על מספר חריגים לאי-התערבות, כגון סתירות ראייתיות או טעויות בולטות, שאף אחת מהן לא נמצאה כאן. המערער הורשע על סמך עדותה העקבית והמפורטת של המתלוננת, הנתמכת בדיווח מיידי לאחרים ובהססנותה לערב את המשטרה, בטענה שלא הבינה תחילה את פסול מעשיו של הרופא. נקבע כי הסכמה מדעת לבדיקה הושגה במרמה, תוך פגיעה באוטונומיה שלה, שכן המתלוננת סברה כי הפעולות נחוצות מבחינה רפואית. בית המשפט בחן עניינים פרוצדורליים לרבות ליקויים לכאורה בחקירה, והגיע למסקנה כי היעדר ראיות מדעיות כמו DNA אינו מערער את ההרשעה בשל חוות דעת מומחים על חוסר הסבירות להשיג ראיות כאלה. בגזר הדין מצא בית המשפט לערעורים את העונש המוטל בטווח המקובל וביחס ישר לניצול לרעה של אמון מקצועי על ידי המערער, תוך ציון הפגיעות המיוחדת הנובעת מיחסי רופא-חולה. היעדר עבר פלילי קודם של המערער וההשפעה הפוטנציאלית על הקריירה עקב ההרשעה הוכרו אך לא הצדיקו הקלה בעונש. ההחלטה מדגישה את עקרון המידתיות בגזר הדין ומאשרת מחדש את ההגנה על אוטונומיית המטופל וכבודו.