ת"א 6037/03

תקציר

פסק הדין מצדד חלקית בתובע, ומורה לנתבע (מרדכי ביטון) לפנות את מקום מגוריו של הרופא ולשלם 78,000 ש"ח הוצאות טיפול שנגרמו לו מאז מאי 2002. התביעה נגד ביטון נדחית משום שמעשיו הובילו למבוי סתום, סירב לעבור לבית אבות אחר ובמקביל סירב לוותר על קצבת הנכות שלו, ובכך חסם את מימון שהותו בבית הרופא. פסק הדין מציין את מודעותו של ביטון לאופי הזמני של שהותו ולתפקידו בסיכול ניסיונות מימון. צו הפינוי מוצדק, וביטון אחראי לעלויות הטיפול על פי דיני החוזים ועקרון תום הלב. התביעה נגד העירייה והמדינה נדחית על הסף. לעירייה אין כל מחויבות כלפי התובע, שכן התחייבותה להשתתפות בשיעור של 25% מהמימון חלה באופן פנימי על משרד הרווחה. יתר על כן, פעולותיו של ביטון, ולא של העירייה, מנעו את מימוש המימון. גם התביעה נגד המדינה, המבוססת על דוקטרינת "השתק מכוח הבטחה", נדחית. החלטת התובע להכניס את ביטון למעון קדמה לכל הבטחות בנוגע למימון, והתובע ידע או היה עליו לדעת על הליכי המימון. המדינה אינה נדרשת לסטות מהנחיותיה, ועקרון השוויון גובר במקרה זה. בפסק הדין מודגש כי התובעת, שהייתה מודעת למצבו הסיעודי של ביטון, נשאה בסיכון של עיכובים במימון או אי השלמתו. בנוסף, המדינה לא קיבלה באופן פסול כספים המיועדים לנכים, וחוסר המימון שלה לביטון מוצדק על פי חוזר המנכ"ל. פסק הדין מעניק לביטון 120 יום לציית ומביע תקווה כי כל הצדדים יפעלו למציאת פתרון שיאפשר לו לחיות בקהילה בהתאם לשאיפותיו. פסק דין זה ייכנס לתוקף באופן מיידי ויבוצע בתוך 120 יום.