ע"א 3180/05

תקציר

במקרה דנן, אישר בית המשפט את החלטת בית משפט קמא, והעדיף את המשיב על פני המערערת בנוגע למספר עסקאות הקשורות לאותו נכס. המערער טען לאי ידיעת העסקה הראשונה, בעוד שבית משפט קמא קבע כי ידע עליה, ופעל בחוסר תום לב בכך שלא ערך את בדיקת הנאותות הנדרשת. ערכאת הערעור הלכה בעקבות תקדים, ונמנעה מלהפוך ממצאים עובדתיים אלא אם נפלה טעות משפטית ברורה או אמירות שנראו בלתי סבירות מטבען, שאף אחת מהן לא נמצאה כאן. הגם שהמערערת טענה כי גם המשיב מס' 1 פעל בחוסר תום לב בכך שלא רשם הערת אזהרה, בית המשפט סבר כי סוגיה זו מורכבת אך אינה רלוונטית לתוצאה, שכן התנהגותו הפסולה של המערערת הייתה הגורם המכריע. מקרים קודמים, כמו פרשת גנץ, נדונו כדי להמחיש את הבידול על בסיס הנסיבות הסובבות את העסקאות. בית המשפט התייחס גם לסוגיות פרוצדורליות, ודחה את ערעורו של המערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שמנע ממנו לחקור את המשיב מס' 1 על העסקה הראשונה. על אף שהמערער לא היה צד להליכים קודמים קשורים, הוא חלק אינטרסים עם המשיב מס' 2, תוך מילוי תנאי השתק. בסופו של דבר, הערעור נדחה תוך שהמערערת חויבה בהוצאות המשפט של המשיבים, תוך שמירה על פסק דינו של בית משפט קמא המבוסס על הימנעותה של המערערת מלוודא את מעמד הזכויות במקרקעין, לקשור אותה לעיקרון משפטי רחב יותר המצוי בדיני המקרקעין ותוך הדגשת עדיפות זכויותיו של הקונה הראשון על פני תביעות עתידיות.