ע"פ 2031/23

תקציר

פסק הדין מסתיים בדחיית ערעורו של המערער על גזר דינו, ומאשר את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי. המערער ביקש עונש מופחת, בטענה שיש לזכות אותו מגרימת חבלה חמורה ובטענה להבדלים בענישה לעומת אחרים בעבירות דומות. עם זאת, בית המשפט לא מצא כל בסיס בטענות אלה, תוך שימת דגש על עקביות בהליך השיפוטי ועל חומרת העבירה. גניבת הטלפונים הניידים, שהוגדרה כמגפה חברתית, הצדיקה ענישה מחמירה בשל ההשפעה הרחבה יותר על הקורבנות ועל ביטחון הציבור. עברו הפלילי העשיר של המערער, עם הרשעות קודמות בעבירות דומות ושונות, הצדיק עוד יותר את חומרת העונש שקבע בית המשפט. חרף טענות בדבר נסיבות אישיות ומשפחתיות וניסיונות שיקום בעבר, לא היה בהם די על רקע המשך ההתנהגות העבריינית והאיום הפוטנציאלי הנשקף מהמערער. ההבחנה בין המערער לבין נאשם שותף, שמילא תפקיד מופחת וללא עבר קודם, בוטאה באופן ברור, והדגישה את הצורך בהבחנה בגזר הדין על בסיס תפקידים אישיים והיסטוריה בעבירה. בית המשפט גם לא ראה עילה להורות על תסקיר שירות מבחן בשל היעדר מאמצי שיקום אמיתיים של המערער, העולים בקנה אחד עם מדיניות שיקול הדעת השיפוטי. לפיכך, הערעור נדחה, תוך יישור קו עם עקרונות הצדק והצורך לשמור על שלום הציבור. לפסק הדין הצטרפו השופטים ח' כבוב, מ"מ הנשיא א' פוגלמן והשופט ד' מינץ, והוא משקף החלטה שהתקבלה פה אחד.