ת"א 56674-05-16

תקציר

התובעת, רופאה תעסוקתית ואזרחית עובדת צה"ל, תבעה שני רופאים שעבדו עמה בטענה לרשלנות ולעדות שקר פוגענית. הנתבעים עתרו לסילוק על הסף מכמה טעמים, בהם היעדר סמכות מהותית, התיישנות ושיהוי. בית המשפט דחה את הבקשה בדבר היעדר סמכות עניינית אך קיבל אותה בשל התיישנות ושיהוי. נפסק כי טענת התובע לרשלנות ושקר פוגעני נופלת תחת פקודת הנזיקין, ולא לפי חוק איסור לשון הרע, למרות בלבולו של התובע במושגים משפטיים שונים. בחירת הפקודה הייתה שייכת לתובעת, והשלכותיה של הוכחת תביעה מורכבת יותר מוטלות גם עליה. באשר להיעדר עילה, הפנה בית המשפט לפסק דין קודם של בית המשפט העליון בעניין התובע, אשר קבע כי ההגנות שבחוק איסור לשון הרע חלות על התביעה, למרות היותה מבוססת על עוולות אחרות. גם תביעתו של התובע הייתה קנטרנית, מעצבנת וניסיון לנקום, מה שהוביל את בית המשפט לדחות אותה בטענה שהתיישנה. על הזיגזג של התובעת בין בתי הדין לעבודה לבתי הדין האזרחיים, כמו גם על תביעות הנזק המופרזות והבלתי הגיוניות שלה, נמתחה ביקורת. לאחר מכן פנה השופט לסוגיית ההתיישנות והשיהוי, וציין כי התביעה הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות בת שבע השנים בתביעות אזרחיות. בית המשפט הסביר את הדינים החלים ופסקי דין קודמים הנוגעים לגילוי הנזק ויישומם במקרה הנוכחי. נקבע כי עילת התביעה של התובע התיישנה בתחילת שנת 2007, והתביעה משנת 2016 הוגשה הרבה מעבר לתקופה המותרת. בנוסף, בית המשפט מצא כי הנתבעים הוכיחו שיהוי משפטי משמעותי ובלתי מוצדק מצד התובע. טענותיה של התובעת בדבר הקושי לתבוע את מפקדי צה"ל ואת לוח הזמנים העמוס שלה נדחו כהצדקות לא רלוונטיות ולא מספקות לעיכוב. משכך, קיבלה השופטת את הבקשה לדחייה על הסף והורתה לתובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט.