ת"א 41615-11-19

תקציר

בית המשפט מצא כי המחאת הזכויות במקרה זה תקפה וחוקית. טענות הנתבעת כי ההקצאות אינן תקפות על פי ההסכמים נדחו. ראשית, ההגבלה על המחאת זכויות בהסכם פורשה והוחלה בצמצום, ולא נמצא כי אין בה כדי לפסול את המחאת הזכויות הנדונות. תכליתה של הגבלה זו, להבטיח שקבלן מסוים יבצע את העבודה, לא הייתה רלוונטית להקצאה שביצע הקבלן לקבלן משנה לאחר קבלת הכספים. זאת ועוד, התנהלות הצדדים הראתה כי הם לא הקפידו על הגבלה זו בפועל. עוד קבע בית המשפט כי המחאת הזכויות לתובע לא נעשתה בחוסר תום לב, וכי הנתבע לא סיפק כל סיבה משכנעת מדוע יש להבחין בין המחאה זו לבין המחאות אחרות שנעשו על ידי הנתבעת. בנוסף, נדחתה טענת הנתבעים כי ההקצאה נעשתה ללא ידיעתם, שכן החוק קובע כי אין צורך בהודעה על הקצאה על מנת שתהיה תקפה. בית המשפט דחה גם את טענות הנתבעת כי המחאת הזכויות לא הייתה אמיתית, והייתה חוזה לכאורה או בלתי חוקי. קשייו הכלכליים של הקבלן והליכי חדלות הפירעון של בעליו לא הצביעו על הברחת נכסים או על פסילת ההמחאה. התובע נמצא כנושה אמיתי של הקבלן, והמחאת הזכויות להבטחת חובו של הקבלן הייתה כדין. הלשון הרחבה והגורפת של המחאת הזכויות אפשרה גם לתובע לתבוע בשם הקבלן. עוד טען הנתבע כי המחאת זכויות קודמת לבנק מבטלת את ההקצאה הנוכחית, אך טענה זו נדחתה מחוסר ראיות, ומהסכמת הבנק עם ההקצאה הנוכחית. ככלל, הנתבעים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת טענותיהם, והמחאת הזכויות נקבעה כתקפה וחוקית. הנתבע חויב בהוצאות התובע בסך של 20,000 ₪.