בר"מ 6546/09

תקציר

פסק הדין המדובר הוא קבלה חלקית של ערעור על חילוט פיקדון של אזרחית גיאורגית שאשרת התייר שלה בישראל חרגה ממנה. המערערת הסכימה מלכתחילה לעזוב את הארץ מרצון בתוך חודש, בכפוף לתנאים מסוימים, לרבות תשלום פיקדון בסך 30,000 ₪ להבטחת התחייבותה. עם זאת, היא לא עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם, מה שגרם לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו להורות על חילוט הפיקדון לאוצר המדינה. בערעור נטען כי חוסר יכולתה של המערערת להסדיר את מעמדה בישראל נבע מנסיבות שאינן בשליטתה והוא מאשים את השיהוי בהתנהלות המשיב. עם זאת, בית המשפט מצא כי חילוט הפיקדון נבע מאי עמידתה של המערערת בהתחייבויותיה ולא היה קשור ישירות לניסיונה הנוכחי להסדיר את מעמדה. בית המשפט הכיר בכך שאי קיום התחייבויות מוביל בדרך כלל לחילוט הפיקדון המובטח, ומקרה זה אינו יוצא דופן. בעוד שהפרת התחייבותה של המערערת הצדיקה את החילוט, לבית המשפט היה שיקול דעת באשר להיקף החילוט. במקרה דנן, החליט בית המשפט כי חילוט חלקי יהיה ראוי בהתחשב בנסיבותיו המחייבות של המערער. בעלה של המערערת תואר כקשיש ובמצב בריאותי לקוי, והכספים ששימשו להפקדה היו מפנסיה שלו. בית המשפט קבע כי מחצית מסכום הפיקדון תוחזר למערערת, ואילו המחצית השנייה תחולט לאוצר המדינה. תוצאה זו מאזנת בין שמירה על טוהר המידות של מערכת הערבות לבין הכרה בנסיבותיו החריגות של המערער. פסק הדין מעביר מסר לפיו לא נסבול התחמקות מחובות בהוראת בית המשפט, תוך מתן הקלה מסוימת למערערת, בהתחשב בקשיים הנוכחיים הניצבים בפניה ובפני בן זוגה. החלטה זו מחזקת את העיקרון לפיו חילוט פיקדון אינו מוחלט ומאפשר גמישות בהתאם לפרטי כל מקרה.