ת"א 29915-09-22

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לבקשה לסעד זמני בדמות עיקול זמני של כספים המגיעים לנתבעים על ידי צד שלישי, המכונה המחזיק. התובעת, שתיווכה בין הנתבעים לבין המחזיק, הביאה אותם להסכם מחייב. עם זאת, המחזיק ביטל את ההסכם עם הנתבעים לפני תחילת העבודה או ביצוע התשלומים. התובע תובע דמי תיווך מהנתבעים, אך לטענתם הם אינם חייבים מאחר שהמחזיק לא שילם אותם. בית המשפט בחן האם קיימות ראיות מספיקות לכאורה המצביעות על קיומה של עילת תביעה לתובע, והאם קיים חשש סביר שאלמלא הסעד הזמני היה מעוכב באופן מהותי ביצוע פסק הדין. נמצא כי הסכם התיווך הכתוב תומך בטענת התובעת, ואין די בטענות הנתבעים נגדו בעל-פה כדי להפריך זאת. יתר על כן, בית המשפט התרשם כי סכום הכסף המשמעותי הכרוך בכך, בשילוב ראיות לכך שהנתבעים התקשו לעמוד בהתחייבויותיהם הכספיות, משמעותם סיכון ממשי לביצוע פסק הדין אם הסעד הזמני לא יינתן. השופט שקל גם את מאזן הנוחות, ומצא כי הוא נוטה לטובת התובע, במיוחד לאור העובדה שהסעד המבוקש היה עיקול על רישום כספי הנתבעים, שהנתבעים עצמם הודו כי לא סביר שיקבלו. טענות הנתבעים בדבר הנזק הפוטנציאלי לשמם הטוב לא נחשבו משכנעות, מה גם שכבר היו נגדם מספר הליכים משפטיים. בסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה כי התקיימו התנאים למתן צו עיקול זמני, ועל כן נדחתה בקשת הנתבעים לביטול העיקול. הנתבעים חויבו לשלם את הוצאות המשפט של התובעת, ביחד ולחוד, בתוך 45 יום.