עע"מ 9387/17

תקציר

פסק הדין עוסק בעיקר בשאלה האם נפל פגם בהחלטת ועדת המשנה לעררים מיום 19.2.2015 המצדיק התערבות של בית המשפט קמא והאם שגה בית משפט קמא בכך שלא התערב. העיקרון המשפטי המרכזי הוא שבתי המשפט אינם פועלים בדרך כלל כ"מוסדות תכנון-על" ומתערבים בהחלטות רשות התכנון רק במקרים של פגמים משפטיים כמו חריגה מסמכות או חוסר תום לב. המערערים טענו כי החלטת ועדת המשנה לעררים לאטום קומות בניין מסוימות הייתה בלתי סבירה וחסרת סמכות. לטענתם, האיטום כתנאי לאישור התכנית אינו ראוי משום שהוא מבוסס על הנחות בדבר שימוש ציבורי ללא ביסוס משפטי ראוי. בית המשפט מצא כי לוועדת המשנה שיקול דעת רחב מכוח דיני התכנון להטיל תנאים, וכי האיטום היה בסמכותה, מה גם שההריסה אינה אפשרית. הפרשה עסקה ברקע מורכב, הכולל טענות לשוחד הקשור להליך אישור הבניין, והעלה סוגיות של שלטון החוק ואמון. עם זאת, בית המשפט מצא כי לא רשות התכנון ולא החוק דרשו קשר סיבתי בין שוחד לבין אישור תכנית לבחינה מחדש. הוועדה הגיעה למסקנה כי ועדת המשנה לעררים לא שגתה באופן מהותי, אך מצאה כי הטילה אשמה מופרזת על המרכז האקדמי בגין מעשים פסולים שלא היה מעורב בהם. כתוצאה מכך, בעוד בית המשפט אישר את החלטת ועדת המשנה נגד בלנטפורט, הוא קיבל חלקית את ערעור המרכז האקדמי והקל בתנאים שהוטלו. התוצאה הדגישה את האיזון בין שמירה על שלטון החוק, הרתעה מפני עבירות בנייה והימנעות מפגיעה מיותרת במרכז האקדמי, שפעל בתום לב.