ע"א 1031/98

תקציר

המערער, ששירת בצה"ל בסך הכל 17 שנים, שוחרר בשנת 1987 עקב מחלת נפש ולאחר מכן הגיש תביעה לפיצויי נכות. עם זאת, התביעה הוגשה ארבע וחצי שנים לאחר שחרורו, מעבר לתקופת ההתיישנות בת שלוש השנים הקבועה בחוק הנכות. השאלה המרכזית בהכרעת הדין היא האם הנסיבות מצדיקות את הארכת המועד. פסק הדין בוחן את התנאים שבהם מותרת הארכה. מסקנתו היא כי מחלת הנפש של המערער, המתועדת ברשומות רפואיות רשמיות, והאירועים החיצוניים הקשורים לשירותו הצבאי שגרמו למחלה, מקיימים את דרישות ההארכה. יש לציין כי אין בטענת השופטים כי אופיים הסובייקטיבי של האירועים שהובילו לנכותו של המערער אינו צריך לפסול את תביעתו. בנוסף, בית המשפט מדגיש את תפקידו של הממונה על התגמולים כנציג המדינה, ומחייב אותו לפעול על פי הצדק ולא רק כנתבע רגיל. זכותה של המדינה להגנת התיישנות מאוזנת אל מול שיקול דעתו של נושא המשרה להאריך את המועד, במיוחד כאשר נלקחים בחשבון מחלתו הנפשית של המערער והיעדר כל פגיעה בהגנת המדינה. בסופו של דבר, הערעור מתקבל, ההחלטה הקודמת מתהפכת, והתיק מוחזר לפקיד התגמולים על מנת שישקול מחדש את תביעת המערער לגופה. המדינה מחויבת לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המערער.