עת"מ 35884-02-18

תקציר

העותר ביקש להשיב חלקת קרקע שנמכרה למדינה לפני כ-70 שנה, לאחר שהמדינה זנחה את כוונתה לעשות בה שימוש ציבורי. העותר ביסס את בקשתו על הוראות חוק התכנון והבניה, וטען כי המכירה היא למעשה הפקעה ללא פיצוי וכי יש להשיב לו את הקרקע עם נטישת המדינה את השימוש הציבורי בה, או לחילופין לקבל פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט מצד המדינה. בית המשפט מצא כי העותרת לא הצליחה להוכיח כי נסיבות מכירת הקרקע עולות כדי העברה כפויה שדינה הפקעה. ראשית, העותרת לא הראתה ראיות לכפייה או איום שהופעלו על המוכרים. שנית, העותרת לא הצליחה להוכיח כי המוכרים לא קיבלו כל תמורה בגין ההעברה. נהפוך הוא, נראה כי המוכרים קיבלו את התמורה שביקשו, והיא אישור חלוקת חלקת קרקע נוספת בבעלותם. בנוסף, ציין בית המשפט כי למוכרים הייתה ליווי מקצועי בעת קבלת ההחלטה על העברת הקרקע, דבר המעיד על עסקה מרצון. בית המשפט דחה גם את טענת העותרת כי שטר המכר כלל תנאי לשימוש ציבורי במקרקעין, וקבע כי לא ניתן לפרש את אזכור "מבני ציבור" בשטר כתנאי חיובי יסודי. מאחר שהעותר לא הוכיח כי ההעברה נעשתה בכפייה, נדחתה תביעת ההשבה על בסיס נטישת המדינה את השימוש הציבורי. יתר על כן, בית המשפט מצא כי תביעת העותר לסעד כספי כסעד חלופי אינה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים ויש להביאה למקום אחר אם העותר סבר שיש לו בסיס לטענה כזו. לבסוף, הורה בית המשפט לעותרת לשאת בהוצאות המדינה ולמדינה לשאת בהוצאותיהם של יתר המשיבים, בשל התעקשותה של המדינה על היעדר טענת יריבות חסרת שחר.