עת"מ 14361-09-22

תקציר

העותר ביקש להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית בה התגוררה אמו לפני פטירתה בשנת 2022. על פי חוק הדיור הציבורי, העותר, בהיותו בנו של דייר בדיור הציבורי, יכול לרשת את דירת אמו אם התגורר עמה לפחות שלוש שנים בסמוך לפני מותה. החוק גם מחייב שהוא עצמו יהיה זכאי לדיור ציבורי. המחלוקת במקרה דנן היא האם עמד העותר בדרישות להכרה כ"דייר ממשיך" בעל זכות לגור בדירת אמו. העותר טען כי התגורר עם אמו משנת 2008 או 2009, למעט תקופות בודדות, לרבות מועד אשפוזו בשנת 2017. משרד הבינוי והשיכון טען כי העותר לא התגורר עם אמו ברציפות מיום כניסת החוק לתוקף בשנת 2009 ועד לפטירתה. בית המשפט בחן את כוונת המחוקק העומדת מאחורי חוק הדיור הציבורי ומצא כי הוראות המעבר חלות רק על מי שהתגורר עם הזכאי ברציפות מהמועד הקובע. פרשנותה של העותרת לחוק נדחתה, שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו. זאת ועוד, הראיות שהוצגו, לרבות מסמכים ותצהירים, לא תמכו בטענת העותר כי התגורר עם אמו ברציפות משנת 2009 ועד מותה בשנת 2022. לפיכך, קבע בית המשפט כי העותרת אינה זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה ודחה את העתירה מבלי להורות על הוצאות, בהתחשב בנסיבות המקרה.