עמ"ש 25732-02-23

תקציר

החלטת הרוב של בית המשפט העליון, השופטת שילה והשופטת רביד, קבעה כי צו הורות הוא צו מכונן, כלומר הוא תקף מיום הוצאתו. במקרים של פונדקאות בינלאומית, לבית המשפט שיקול דעת לקבוע כי הצו הינו רטרואקטיבי למועד ניתוק הקשר ההורי של האם הפונדקאית. הסוגיה המרכזית במקרה זה הייתה מתי חל ניתוק הקשר של האם הפונדקאית, אשר יקבע את מועד תחולת צו ההורות. השופטת שילה טענה כי הפירוד התרחש במועד שבו חתמה האם הפונדקאית על הצהרה, תוך ויתור על זכויותיה, שבמקרה זה היה עשרה ימים לאחר לידת הילד. מסמך זה, יחד עם תעודת הלידה, היווה ראיה מספקת לקביעת מועד הפיטורים כיום הלידה. עוד הדגישה השופטת שילה כי חוות דעת של מומחה לדין הזר אישרה כי על פי הדין הקנדי המשיבים הם הוריו של הילד מרגע לידתו. מנגד, השופט שוחט טען כי לא ניתן לקבוע כי הנתק התרחש במועד הלידה משום שלא הוגש לקונסוליה הישראלית פסק חוץ או תצהיר ויתור. במקום זאת, הייתה הצהרה חתומה על ידי האם הפונדקאית בפני פקיד קנדי. לדברי השופט שוחט, הדרישה להגיש תצהיר ויתור לקונסוליה היא דרישה נוספת שיש לעמוד בה במקרים בהם אין פסק חוץ. לפיכך, צו ההורות אמור להיכנס לתוקף רק מיום חתימת האם הפונדקאית על כתב הוויתור בפני בית המשפט הישראלי, שהיה מספר חודשים לאחר הלידה. בסופו של דבר, החלטת הרוב (השופטים שילה ורביד) צידדה בפרשנותה של השופטת שילה וקבעה כי צו ההורות יהיה בתוקף מיום לידת הילד. פסק הדין הדגיש את חשיבות הבהירות והקוהרנטיות בסיפור חייו של הילד וביחסיו עם הוריו, תחולה רטרואקטיבית של הצו והרמוניה בין הדין הישראלי לדין הזר. החלטת המיעוט (השופט שוחט) סברה כי הצו צריך להיכנס לתוקף רק מיום חתימת כתב הוויתור בפני בית המשפט הישראלי.