עמ"נ 21078-10-22

תקציר

השופט בחן ביסודיות את החלטת ועדת הערר ואת טענות הצדדים. הם לא מצאו סיבה לחלוק על ממצאיה העובדתיים של ועדת הערר או על מסקנותיה המשפטיות, ולפיכך קבעו כי יש לדחות את הערר. השופט הסכים עם פרשנותה של ועדת הערר לחוק בדבר נטל ההוכחה להוכחת קשר סיבתי בין אובדן הכנסות לבין מגפת הקורונה. המערערת הראתה ירידה בהכנסות בשנת 2020 לעומת שנת 2019, מה שיצר חזקה כי המגפה הייתה הגורם העיקרי. עם זאת, רשות המסים סיפקה ראיות מספיקות כדי להפריך חזקה זו. הם הציגו נתונים המצביעים על ירידה מתמשכת בהכנסות המערערת מאז שנת 2016, לרבות המחצית השנייה של שנת 2019, אשר סתרו את טענת המערערת להצלחה בשווקים המתעוררים. התנודתיות בהכנסות המערערת והיעדר המתאם בין הסגרים לירידה בהכנסות תמכו אף הם בעמדת רשות המסים. השופט הסכים עם החלטת ועדת הערר כי ממוצע הכנסותיה של המערערת בשנת 2019 מעיד יותר על המגמה מאשר השוואה בין חודשים ספציפיים. בנוסף, התייחסה השופטת לטענת המערערת בנוגע להחלטה בהשגה המאוחרת, וקבעה כי אמנם השיהוי בן ארבעת החודשים היה משמעותי, אך אין בו כדי להצדיק אוטומטית את קבלת הערעור. מאחר שרשות המסים הצליחה להרים את נטל ההוכחה ולהוכיח את נכונות החלטתה, והמערער קיבל מקדמות, השיהוי לא הצדיק את דחיית הערעור גם בנימוקים אלה. בסופו של דבר דחה השופט את הערעור והורה למערערת לכסות את הוצאות המשיב.