ע"א 6944/19

תקציר

פסק הדין מפרט מחלוקת משפטית סבוכה של עיכובים בהוצאת היתר בנייה בשל טעויות בטאבו ואחריות גורמים שונים, לרבות המערערת (חברה קבלנית), העירייה ומינהל מקרקעי ישראל. בית המשפט מקבל את מרבית ממצאיו של בית משפט קמא, אך מדגיש כי הטעות הראשונית נבעה מהמדינה בכל הנוגע לרישום הבעלות על חלקה, דבר שסיבך את הוצאת היתרי הבנייה. המדינה נמנעה מלהזכיר את ההפקעה הקודמת של הנכס ולא רשמה אותה באופן ברור במסמכי המכרז ובהסכמים, ובכך הטעתה את המערערת. חרף רשלנותה של המערערת בכך שלא בדקה ביסודיות את המרשם, בית המשפט מכיר בכך שהסתמכות בעיקר על מסמכים כתובים ואי ערעור על סירובים עירוניים תרמו לעיכובים. העירייה הכחישה כי פתחה תיק בנייה על סמך רישומי רישום לא מדויקים המעידים על חוזה שכירות למגורי עובדים, דבר שגם רמ"י וגם העירייה לא הצליחו לפתור בכך שלא התקשרו ישירות עם גוף הדיור של העובדים. תקשורת לקויה זו הובילה למכשולים ממושכים בהשגת היתרים. בית המשפט מתווה אחריות משותפת: 50% נופלים על המערערת בשל רשלנות תורמת, 30% על העירייה על כך שלא אפשרה פתרון, ו-20% על מינהל מקרקעי ישראל על כך שלא טיפלה ישירות בסוגיית הרישום במגורי העובדים. עוד מדגיש פסק הדין כי על הרשויות הציבוריות לנסח תנאי מכרז ברורים למניעת סיבוכים מעין אלה, ובהינתן הנחיה משפטית של המערערת, מדגיש את הצורך בחלוקת אחריות. התיק מוחזר לבית משפט קמא על מנת שיתייחס לנזקים, תוך ביטול צווי ההוצאות הקודמים של המערערת, תוך הטלת הוצאות על רמ"י והעירייה בגין הערעור.