ת"א 22837-05-11

תקציר

המחלוקת היא בין התובעים, שבבעלותם חמישה כלי רכב שניזוקו מצבע שרוסס על ידי הנתבעים במהלך עבודות הצביעה. התובעים תבעו את עלות תיקון הרכבים, החלפת חלקי גומי ופלסטיק ואת ירידת ערך הרכבים, לצד עוגמת נפש והוצאות שונות. הנתבעים אמנם הודו בחבותם, אך טענו כי ניתן לתקן את הנזק באמצעות טיפול פלסטלינה, אשר ישלול כל ירידת ערך של כלי הרכב, ולכן סירבו לפצות את התובעים בסכום הגבוה מעלות טיפול זה. המחלוקת העיקרית הייתה האם ניתן להסיר את כתמי הצבע על כלי הרכב מבלי לגרום נזק נוסף, ובכך לייתר את הצורך בצביעה מחדש ושמירה על ערך הרכבים. כדי להסדיר זאת, מינה בית המשפט מומחה שבדק שניים מכלי הרכב וקבע כי לא ניתן להסיר את כתמי הצבע ללא ליטוש אגרסיבי, שיגרום לנזק נוסף ויחייב צביעה מחדש. המומחה העריך גם את עלות התיקונים ואת ירידת הערך. הצדדים הסכימו לאפשר לנתבעים לנסות טיפול פלסטלינה ברכב שנותר ברשות התובעים. עם זאת, הטיפול לא הצליח, והותיר כתמים רבים ללא פגע. מומחה בית המשפט עמד על כך שהערכתו המקורית נכונה וכי יש לפצות את התובעים על עלות הצביעה וירידת הערך. באשר להחלפת חלקי גומי ופלסטיק, אימץ בית המשפט את המלצת המומחה שלא להחליפם, שכן התועלת לא עלתה על העלות. הנושא המרכזי שנותר היה מועד חישוב ירידת הערך: מועד האירוע, מועד מכירת כלי הרכב או מועד פסק הדין. בית המשפט פסק לטובת התובעים, בקובעו כי מועד האירוע הוא נקודת הייחוס הראויה, שכן הוא משקף בצורה הטובה ביותר את עקרון השבת המצב לקדמותו ונמנע מתמרוץ עיכובים בהליך המשפטי. השופטת הורתה לנתבעים לפצות את התובעים בגין הנזק הישיר שהוערך על ידי מומחה בית המשפט, בתוספת סכום סמלי להוצאות, וכיסתה את הוצאות המשפט של התובעים, בסך 93,504 שקל. סכום זה צבר ריבית מדו"ח המומחה עד לתשלום המלא. הנתבעים חויבו גם בהוצאות המשפט של התובעים.