בש"פ 2182/95

תקציר

בית המשפט העליון ביטל החלטה של בית המשפט המחוזי לשחרר משיב שהואשם בהחזקת סם קוקאין שלא לשימוש עצמי, והעדיף במקום זאת מעצר עד לסיום המשפט. הערעור התמקד בשאלה האם אמת המידה לשחרור צריכה להתבסס על ראיות לכאורה או ראיות המוכיחות אשמה מעבר לספק סביר. בית המשפט העליון הבהיר כי בשלב המעצר לא מתעוררת שאלת מהימנותם של עדים, וההערכה צריכה להיות האם החומר מכיל ראיות לכאורה להוכחת אשמה. היא הדגישה כי דרישת המעצר לאחר הגשת כתב אישום היא ראיה לכאורה, המבדילה אותה מסטנדרט ההרשעה של ראיות מעבר לספק סביר. בית המשפט ציין כי הערכת ראיות מעבר לספק סביר אינה ישימה בשלב זה, שכן השופט לא שמע את עדויות העדים ומהימנותם לא נקבעה. ההחלטה לשחרר את המשיב התבססה בעיקרה על פרשנות שגויה של דרישת ראיות מעבר לספק סביר ולא על ראיות לכאורה. משכך, קבע בית המשפט כי קיימת עילת מעצר מספקת נוכח חומרת העבירה, עברו הפלילי של המשיב ועונשי המאסר על תנאי התלויים ועומדים. הערעור התקבל, והמשיב חויב במעצר עד תום המשפט.