ת"א 2324/07

תקציר

התובע, שסבל מסכיזופרניה והוכר כנכה, מכר את דירת אביו פעמיים בתוך תקופה קצרה - תחילה לנתבעים ולאחר מכן למנוח. כעת הוא תובע לבטל את הסכם המכר הראשון, בטענה שהוא נחתם תוך כפייה, עושק וחוסר כשירות נפשית, וכי הנתבעים לא שילמו את מלוא התמורה החוזית. בתוך כך, הנתבעים והמנוח תובעים תביעה שכנגד להצהרה על תוקפו של הסכם המכר השני ומבקשים סעד כספי מהתובע בגין הפרת חוזה ועוגמת נפש. בית המשפט מתייחס תחילה לסוגיה המקדמית של חוק ההתיישנות, וקובע כי תקופת ההתיישנות בת 25 השנים חלה שכן המקרקעין רשומים בספרי העיזבון. משכך, תביעת התובע אינה חסומה בזמן. בהתייחסו לגופו של עניין, מגיע בית המשפט למסקנה כי הסכם המכר השני עם המנוח הוא הסכם תקף, שכן הוא שוכלל לכדי חוזה מחייב. ההסכם הראשון עם הנתבעים לא גובש סופית או בוטל בשל התנהלות הצדדים. באשר לטענות התובע לביטול ההסכם השני, בית המשפט אינו מוצא טעם בטענותיו. הראיות מצביעות על הסכמת התובע למכירה ועל נכונותו להתקשר בעסקה. טענתו בדבר הכפייה אינה נתמכת וסותרת את הנסיבות והעדויות, לרבות זו של עורך דינו שלו. זאת ועוד, התובע לא הביא ראיות מספיקות לאי כושרו הנפשי בעת החתימה, ונטל ההוכחה לתביעה כזו הוא על התובע ועליו להיות חזק וברור. בית המשפט דוחה גם את טענת העושק, שכן התובעת לא הוכיחה כי תנאי המכירה היו גרועים באופן בלתי סביר מהמקובל. בנוסף, בית המשפט מוצא כי התמורה החוזית שולמה במלואה. לפיכך, נדחות גם הטענות בדבר עשיית עושר שלא כדין ואי תשלום שכר דירה. גם טענת התובעת כי על הנתבעים לשלם את היטל ההשבחה אינה משכנעת, שכן הדירה הייתה שייכת לעירייה, והתובעת לא הפרה את ההסכם בעניין זה. אשר על כן, תביעת התובע נדחית, ותביעתם שכנגד של הנתבעים והמנוח מתקבלת בחלקה. בית המשפט מכריז על הסכם המכר השני כתקף ומורה על רישומו. הערת האזהרה לטובת התובע מבוטלת, והסעד הכספי המבוקש על ידי הנתבעים והמנוח נדחה בשל חוסר סמכות וזכות. כל צד נדרש לשאת בהוצאותיו.