ת"א 20267-08-21

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה היא האם התובע נתן לנתבע דירה במתנה, או שמא הנתבע רק רשם את הדירה על שמו כנאמן, מתוך הבנה שהיא רכושו של התובע. לאחר בחינת הראיות והטענות, הגיע השופט למסקנה כי יש לקבל את טענתו העיקרית של התובע. התובע הצליח להוכיח כי הדירה נרשמה על שם הנתבע באמצעות נאמנות מכללא והשאלת שם הנתבע. השופטת מצאה את עדותה של התובעת, לפיה הרישום נעשה בהמלצת אמה של הנתבעת, אילנה, בשל קשיי הגירושין של התובעת, עקבית ואמינה. יתר על כן, מספר ראיות תומכות בטענה כי הדירה לא ניתנה במתנה. כך למשל, התובע טיפל בכל ענייני השכירות וקיבל את דמי השכירות למרות שהדירה נרשמה על שם הנתבע. הודאתו של הנתבע, בשיחה מוקלטת עם קרוב משפחתו, כי לא היה לו עניין בדירה והיה מוכן להחזירה, מערערת באופן משמעותי את טענתו. עוד קבע השופט כי עדויות הנאשם והוריו הן כלליות וחסרות פרטים נדרשים. השופטת הדגישה כי יחסי האמון בין הצדדים, אף שלא באו לידי ביטוי מפורש, יכולים להשתמע מהתנהלותם ומטיב יחסיהם. העובדה שהנתבע היה קטין בעת שהדירה נרשמה על שמו אינה שוללת קיומה של נאמנות מכללא, במיוחד בהתחשב במעורבותה של אילנה בהליך הרישום. בנוסף, תקופת ההתיישנות אינה שוללת את טענת התובעת, שכן שלילת האמון התרחשה רק לאחר שהתובעת הביעה את רצונה למכור את הדירה. גם תביעתה שכנגד של הנתבעת להוצאת ידו של התובע מהדירה ולתשלומים אחרים נדחית. הנתבע חויב לשלם לתובע הוצאות משפט ודמי שכירות בסך 20,000 ₪ בתוך 30 יום. החלטה זו התקבלה בהיעדרם של שני הצדדים ומייצגת ניתוח מקיף של השופטת את הראיות והטיעונים שהוצגו.