ע"א 9156-10-09

תקציר

המחלוקת בין הדס למדינה נסובה סביב פרשנותו של סעיף 2(א)(1) לתוספת א' לחוק מס בולים, הנוגע לשיעור מס הבולים, והאם יש לכלול מס ערך מוסף (מע"מ) בערך התמורה. בית המשפט העליון קבע בעבר כי אין לכלול את רכיב המע"מ, אך המדינה סירבה לקיים אותו ללא צו בית משפט. הדס, ששילמה מס בולים ביתר על עסקאות השכרת רכב, נתקלה בקשיים בהחזר תשלומי היתר בשל פרשנות המדינה לחוק. השאלה העומדת על הפרק היא האם פסק הדין הקודם של בית המשפט העליון בעניין מחייב, ולפיכך, האם הדס זכאית להחזר. בית המשפט מגיע למסקנה כי פסק הדין הקודם אכן מחייב, וסירובה של המדינה לציית לו אינו סביר. כמו כן, בית המשפט דן בחוק ההתיישנות לתביעות להחזר וקובע כי סעיף 6 לחוק מסים עקיפים קובע התיישנות עילת תביעה ולא התיישנות תביעה. לפיכך, הדס זכאית להחזר כל תשלומי היתר ששולמו בתוך שלוש שנים מיום פנייתה למנהל לקבלת החזר, שהוגשה במרץ 2006. משמעות הדבר היא כי תשלומי יתר שבוצעו מאז מרץ 2003 ניתן לתבוע. לבסוף, בית המשפט מתייחס לטענת "הגנת גלגול ההוצאות" שהעלתה המדינה, וטוען כי הדס גלגלה את תשלומי מס הבולים ללקוחותיה. בית המשפט דוחה טענה זו וקובע כי מאחר שהדס ולקוחותיה היו אחראים במשותף למס הבולים, היא זכאית להחזר כספי מלא, תוך השארת חלוקת הכספים ליחסים הפנימיים בינה לבין לקוחותיה. פסק הדין מחייב את המדינה להחזיר להדס את מס הבולים ששולם ביתר, ועל שני הצדדים להסכים על הסכום המדויק בתוך פרק זמן מוגדר, ולפנות במידת הצורך לבית המשפט קמא. לאור הקבלה החלקית של ערעורה של הדס, המדינה נדרשת לשלם לה הוצאות בסך 6,000 שקל.