ת"א 47868-01-22

תקציר

התובעת, בעלת בניין הממוקם ברחוב שינקין 7 בתל אביב-יפו, והנתבעים, שוכרי חנות בקומת הקרקע וחדר בקומה השנייה של הבניין משנת 1981, היו מעורבים בסכסוך על הפרת הסכם השכירות לכאורה על ידי הנתבעים. התובעת טענה כי הנתבעים השתמשו בנכס למטרות שאינן אמורות בהסכם, השכירו את הנכס בשכירות משנה ללא הסכמה וביצעו בו שינויים בלתי מורשים. לטענת התובעת, הפרות אלה היוו עילה לפינוי לפי חוק הגנת הדייר. הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו כי לא השכירו את הנכס בשכירות משנה והשתמשו בו לפרנסתם. הם גם טענו כי כל הפרה תוקנה. בית המשפט פסק לטובת התובעת, והגיע למסקנה כי הנתבעים אכן הפרו את הסכם השכירות. הראיות הראו כי הנתבעים השתמשו בחנות עבור סוכנות נדל"ן – מטרה שאינה מותרת בהסכם – ואפשרו לבנם להפעיל עסק נפרד של תיווך בשטח המושכר ללא הסכמת התובע. פעולות אלה היוו הפרה מהותית של ההסכם, והתנהגותם המודעת והמכוונת של הנתבעים הצדיקה את פינויים. בית המשפט לא שוכנע כי הנתבעים חזרו להשתמש בנכס לייעודו, וחוסר העניין האמיתי שלהם בכך, יחד עם ההכנסה המינימלית שהופקה מהחכירה, שקלו כנגד מתן סעד מן היושר. בנוסף, קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הוכיחו די הצורך את טענתם לשימוש בחדר לאחסון ומנוחה, כפי שהתכוון בהסכם. בית המשפט אמנם הכיר בתפוסה הארוכה של הנתבעים – למעלה מ-40 שנה – ובגילם, אך מצא כי הנכס המושכר לא שימש להם מקור פרנסה עיקרי. לכן, פיצוי כספי כסעד לא היה חיוני עבורם. כתוצאה מכך, בית המשפט הורה לנתבעים לפנות את חוזה השכירות עד ליום 30.6.2024, וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו. החלטה זו התקבלה בהתחשב בשיקול הדעת המוקנה בתיקי הדיירות המוגנת ובמצג השווא של הנתבעים לגבי מעשיהם.