בש"פ 63/98

תקציר

המערער הואשם במספר עבירות חמורות והמשיב ביקש להאריך את מעצרו. בית המשפט המחוזי לא מצא ראיות לכאורה לאשמתו של המערער, אך הורה על שחרורו בערבות בתנאים מגבילים, לרבות מעצר בית. המערער ערער וטען כי לבית המשפט אין סמכות להטיל תנאים כאלה על נאשם שלא ניתן לעצור אותו. בית המשפט העליון הסכים לכך, תוך שהוא מצטט את סעיף 44(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי בית משפט רשאי לדרוש ערבות רק כדי להבטיח את הופעתו של הנאשם במשפט. בית המשפט פירש זאת כך, שסמכותו של בית המשפט להוסיף תנאים לערובה מוגבלת להבטחת נוכחותו של הנאשם. מאחר שמעצר הבית אינו משרת מטרה זו, חרג בית המשפט המחוזי מסמכותו בהטילו. בית המשפט הדגיש כי פרשנות זו מכבדת את הזכות החוקתית לחירות, וציטט פסיקה דומה. בהתאם לכך, הערר התקבל ותנאי מעצר הבית הוסר, אם כי הערבות ותנאים נוספים קוימו. פסק דין זה מבהיר את המגבלות על סמכותם של בתי המשפט להטיל תנאים על שחרור נאשמים בערבות, ומאשר כי עליהם לשרת את התכלית של הבטחת הופעתם של הנאשמים בבית המשפט, ומכבד את זכות היסוד לחירות.