ת"א 2517/04

תקציר

התיק נסוב סביב השאלה האם מותו של המנוח, שנפגע מרכב, היה התאבדות או תאונה. הנתבעים טוענים כי המנוחה גרמה במתכוון לתאונה לשים קץ לחייה, בעוד התובעים חולקים על טענה זו. ההכרעה בשאלה זו חיונית שכן היא משפיעה על השאלה האם האירוע נופל בגדרו של חוק הפיצויים, המגדיר "תאונת דרכים" ומתווה את הזכאות לפיצוי. בית המשפט בוחן את עדויות העדים, לרבות הנהג שפגע במנוחה וחברתה שנכחה בזירה, יחד עם דו"ח בוחן התאונות, המסמכים הרפואיים ודברי אמו של המנוח. הראיות מצביעות על כך שלמנוח הייתה היסטוריה של בעיות נפשיות ונטיות אובדניות. הודעתה של אמה במשטרה זמן קצר לאחר האירוע סותרת את עדותה בבית המשפט, שם היא מכחישה בתוקף את כוונותיה האובדניות של בתה. בית המשפט מוצא את גרסת הנאשמים לאירועים אמינה יותר ומגיע למסקנה כי המנוח קפץ במכוון לפני הרכב, ביודעו את ההשלכות האפשריות. מאחר שהוכח כי מעשה זה היה מכוון, הוא אינו נחשב ל"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, ובכך פוטר את הנתבעים מאחריות. פסק הדין דוחה את תביעת התובעים לפיצויים ומחייב את החזרת התשלומים ששולמו לתובעים על ידי הנתבעים, כאשר שני הצדדים נושאים בהוצאותיהם. פסק דין זה ניתן בהיעדר בא כוח לשני הצדדים ומהווה תוצאה טרגית עבור התובעים שאיבדו את יקירם.