ע"א 53/88

תקציר

במקרה שנסב סביב הירושה של מרים דבורה זמורה, עמד בית המשפט העליון בפני האתגר לקבוע איזו מבין שתי צוואות שנויות במחלוקת יש לבצע. הצוואה הראשונה, מיום 23.9.1982, ציינה את אברהם וריסיה ברנדווין (המשיבים) כמוטבים, ואילו הצוואה השנייה, מיום 22.6.84, העדיפה את מרדכי ומרים מנלה (המערערים). בית המשפט המחוזי פסק תחילה לטובת הצוואה הראשונה, תוך שהוא מציין השפעה בלתי הוגנת ביצירת הצוואה השנייה. אולם, בית המשפט העליון הפך החלטה זו בקובעו כי נטל ההוכחה בגין השפעה בלתי הוגנת מוטל על המשיבים וכי הם אינם עומדים בסטנדרט זה. הראיות שהוצגו, לרבות הביקורים בין המנוח למערערים ואופן עריכת הצוואה, לא נמצאו מספיקות לביסוס טענות בדבר השפעה בלתי הוגנת. כמו כן, נדחו הטענות נגד תוקפה של הצוואה השנייה בהתבסס על היותה של בתם של המערערים עדה, שכן החוק לא פסל צוואה רק מטעמים אלה כאשר העד לא נהנה ממנה ישירות. בית המשפט הדגיש גם את הצורך בפרשנות צרה של חוקים הנוגעים להשפעה בלתי הוגנת והשתתפות עדים. לפיכך התקבל הערעור, ובכך ניתנה לגיטימציה לצוואה השנייה. המשיבים חויבו לשלם את הוצאות המשפט של המערערים, כאשר שלושת השופטים, לרבות השופט י' מלץ, הנשיא שמגר והשופט א' גולדברג, הסכימו להחלטה שניתנה ביום 25.11.91.