ע"א 146/81

תקציר

במקרה זה, בית המשפט העליון דן בערעור הנוגע לבעלות על חלקת קרקע, שהתמקד בעיקר בעסקה בה היה מעורב עהד רגב נסף, שסבל בשלב מתקדם של מחלה ממארת בעת שהעביר את חלקו בנכס. הסוגיה המרכזית הייתה האם העברת חלקו של עהד לאחיו עאסם ללא תמורה היא תוצר של עושק, המצדיק ביטול לפי סעיף 18 לחוק החוזים. הערעור ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את טענת המשיב (אלמנתו של עהד) כי חוזה ההעברה נפל פגם מחמת עושק, וקבע כי מצבו הנפשי והגופני של עהד פוגע ביכולתו להסכים מרצונו החופשי. בית המשפט העליון ניתח עדויות, בהן זו של רופאה של עהד ועורך דינה, עו"ד וילנקו, שליוו את העסקה. בית המשפט הצביע על סתירות בתיק, כגון היעדר עדויות של עדי מפתח כמו המתורגמן-מתמחה, שיכלו לאשר אם עהד באמת הבין את המסמכים עליהם חתם. למרות זאת, מעדותו של וילנקו עולה כי עהד היה מסוגל להבין את העסקה בזמנים מסוימים. בית המשפט הדגיש את החשיבות של הוכחת ליקוי חמור או עושק כדי להצדיק ביטול חוזה. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין די בראיות כדי לתמוך בטענות לעושק לפי סעיף 18, שכן לא הוכח באופן משכנע גם מצבה של עהד ולא הניצול הנטען של המערערים. משכך, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי, ואישר את חוקיות העברת המקרקעין לאסם והשבת הרישום, תוך שהוא מורה למשיב לשלם את הוצאות המשפט של המערערים. השופטים י' בך וא' גולדברג הצטרפו לפסק דינו של השופט ד' לוין, שניתן ביום 24.7.84.