ע"פ 2530/90

תקציר

בית המשפט העליון פסק בערעור על החלטת שופטת בית המשפט המחוזי שלא לפסול עצמה מלדון בעניינם של שלושה נאשמים בעבירות סמים. השופט ניהל גם את משפטו של עד תביעה באותו תיק. הנאשמים ביקשו תחילה מהשופט לפרוש ממשפטם, אך מאוחר יותר משכו בקשה זו, רק כדי לשנות את דעתם שוב כשהבינו שהעד לא הודה. השופט דחה את בקשתם השנייה של הנאשמים, מה שהוביל לערעור זה. בית המשפט העליון קבע כי ממצאיה המפלילים הקודמים של השופטת ביחס לעד, יחד עם קבלת דבריו כראיות, יצרו סיכון ממשי להשפיע על שיקול דעתה במשפט הנאשמים. בעוד שתחושותיו הסובייקטיביות של נאשם לגבי הטיה שיפוטית אינן מחייבות בדרך כלל התייחסות, בית המשפט מצא את חששותיהם של הנאשמים במקרה זה כסבירים. גם להחלטתה הקודמת של השופטת לפסול את עצמה היה משקל משמעותי. בית המשפט הדגיש את ההבדל בין עד המודה באשמה לבין עד המכחיש את האישומים, והסביר כי בתרחיש האחרון עדיף ששופט אחר ינהל את משפטם של הנאשמים. הדבר נכון במיוחד כאשר משפטו של העד כלל ניתוח מפורט של קשירת הקשר הפלילי לכאורה של הנאשמים. בהכירו בכך שהעברת התיק לשופט אחר בשלב זה עלולה לגרום לאי נוחות פרוצדורלית, קבע בית המשפט בכל זאת כי הצורך להבטיח משפט הוגן גובר על שיקולים אלה. לפיכך, הערעור התקבל, והוחלט כי משפטם של הנאשמים יישמע בפני שופט אחר.