דב"ע 14/97

תקציר

הערעור מתייחס לחיוב לפי סעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, האוסר על העסקת עובדים יהודים בשבת. הנתבעת הראשונה היא חברה המפעילה חנות מזרנים והנתבעים האחרים הם מנהליה. הנאשמים הואשמו בהעסקת שני פועלים יהודים בשבת. התיק נסב על פרשנות המונח "יהודי" בחוק שעות עבודה ומנוחה ועל הראיות שהובאו להוכחת זהותם היהודית של העובדים. בית הדין האזורי זיכה את הנאשמים, בנימוק של היעדר ראיות מספיקות להוכחת יהדותם של העובדים, ולפיכך אשמתם. התביעה ערערה על החלטה זו, וטענה כי הצהרות העובדים ורישומן במרשם האוכלוסין היוו ראיות מספיקות לכאורה כדי לחייב את הנתבעים להגיב. בית הדין הארצי לעבודה הסכים עם התביעה, וקבע כי בעוד שהראיות שהוצגו עשויות להיות דלות או ראשוניות, די בהן כדי להעביר את נטל ההוכחה לנתבעים. בית הדין קבע כי הצהרת העובד ותמצית מרשם האוכלוסין היוו ראיה לכאורה והיה עליו לחייב את הנתבעים להציג את הגנתם. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי פסק דין זה לא קבע את משקל הראיות להכרעת הדין הסופית, שתינתן לאחר שמיעת טיעוני ההגנה. בעקבות זאת התקבל הערעור בחלקו, והעניין הוחזר לבית הדין המחוזי לדיון בענייני ההגנה בעניין העסקתו של אחד העובדים.