ע"פ 3870/20

תקציר

הכרעת הדין דנה בערעורו של נאשם שהורשע במכירת משקאות משכרים לקטין בניגוד לסעיף 193א לחוק העונשין. סלע המחלוקת העיקרי הוא פרשנות החוק, ובפרט האם הוא מחייב את המוכר להציג ראיות לכך שהקונה הזדהה בתעודת זהות או שמא קיימות דרכים אחרות להוכיח חוסר מודעות לגיל הקונה. השופט הנדל מפרש את החוק כיוצר קושי לנאשמים, שכן הוא מאפשר לכאורה הוכחה של היעדר מחשבה פלילית – שהנאשם לא היה מודע לכך שהקונה הוא קטין – אלא רק באמצעות הצגת תעודת זהות על ידי הקונה. השופט הנדל סבור כי פרשנות זו סותרת את כוונת החוק ולשונו, היוצרת חזקה כי המוכר היה מודע לגילו הקטין של הקונה. במקום זאת, מציע השופט פרשנות מצמצמת שתחייב את התביעה להוכיח כי הנאשם העלים עין במכוון מגילו של הקונה, דבר שיאפשר דרכים אחרות להוכחת חוסר מודעות. השופט (בדימוס) מזוז והשופטת ברק-ארז חולקים על פרשנותו של השופט הנדל, וסבורים כי לשון החוק ברורה ואין לצמצם אותה מבחינה שיפוטית. לטענתם, כוונת המחוקק הייתה להיאבק ללא פשרות בסוגיה החברתית של מכירת אלכוהול לקטינים וכי הטלת סטנדרט זיהוי היא דרישה סבירה למכירות כאלה. לטענתם, תכלית החוק, ההיסטוריה החקיקתית שלו ולשונו מצביעות כולן על המסקנה כי הדרך היחידה להפריך את המודעות לגיל הרוכש היא באמצעות הצגת תעודת זהות. עוד הם מציינים כי החוק הוא בעל אופי רגולטורי ובעל תמריצים כלכליים, מה שמבדיל אותו מהוראות כלליות הנוגעות לאינטראקציות בין פרטים. יתר על כן, הם סבורים כי הפוטנציאל למצבים קיצוניים בהם אדם מורשע שלא בצדק מתמתן על ידי שיקול הדעת של רשויות התביעה בהחלטה על הגשת כתב אישום והאפשרות להעלות טענת הגנה משפטית. בסופו של דבר, רוב השופטים (השופט (בדימוס) מזוז והשופטת ברק-ארז) מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את ההרשעה, ואילו השופט הנדל חולק וסבור שיש לקבל את הערעור ולזכות את המערער. השופטים מסכימים פה אחד לפרש את העבירה כעבירה של מחשבה פלילית, כלומר הנאשם היה חייב לדעת שהקונה הוא קטין, מה שמצמצם במידה מסוימת את היקף החוק.