תא"מ 24931-12-15

תקציר

מדובר בתביעה אזרחית לפיצויים בגין נזקי רכוש לרכב בתאונת דרכים. בתאונה היו מעורבים שני כלי רכב שנסעו לאחור באותו זמן ומקום – רכבו של התובע, יונדאי קטן, נכנס לחניון, ורכבו של הנתבע, שיצא מהחניון. בית המשפט מצא את שני הנהגים אשמים וחלק את האחריות 85% לנתבע ו-15% לתובע. השופט פירט באריכות את הנימוקים להחלטה זו. ראשית, בהיבט העובדתי, מצאה השופטת כי הנתבעת יצאה מהחניון בניצב לרחוב חד סטרי בו בוצעו עבודות, ולפיכך היוותה סיכון משמעותי לעוברים ושבים, לרבות התובע, שהנתבע היה מודע לו. התובעת, שעדותה נמצאה כנה ועקבית, ניסתה לחנות בסמוך לביתו של בן זוגה ובחרה לחזור לאחור אל תוך החנייה. שדה הראייה של התובעת היה ללא הפרעה, אך היא לא ראתה את רכבו של הנתבע משום שהיה מוסתר מעבר לשער חשמלי במתחם. הנתבע התרשל בכך שלא הביט לאחור בעת שיצא לאחור מהחניון ולא ראה את רכבו של התובע עד שפגע בו. השופט הדגיש כי חובת הזהירות של הנתבע אינה מוגבלת להוראות הקבועות בתקנות התעבורה, שעניינן במקרה זה יציאה מחניון ונסיעה לאחור, שתיהן מחייבות זהירות מיוחדת. רשלנותו של הנתבע הייתה ברורה, ומעשיו היו כרוכים בהפרה בוטה של חובת הזהירות. למרות שגם התובעת התהפכה בעת התאונה, השופט מצא אותה פחות אשמה. רכבה של התובעת היה גלוי למשתמשי דרך אחרים, והיא יכלה להבחין ברכבו של הנתבע ולמנוע את התאונה. השופטת הדגישה כי צד רשלן אינו פוטר את הצד השני מחובת הזהירות שלו. שנית, השופט התייחס להיבט המשפטי הפרוצדורלי. הטענה המנוסחת באופן לקוני וחוסר התייחסות למצב רכבו של התובע בכתבי הטענות זכו לביקורת, במיוחד לאור אופיו המזורז של ההליך. בנוסף, אף אחד מהצדדים לא פירט את החוק העומד בבסיס טענותיהם להפרת חובה חקוקה, המתחייבת כיום בשל תקנות סדר הדין האזרחי משנת 2018. השופט הסביר את הרציונל של דרישה זו ומצא כי השמטת ההוראה הרלוונטית מהתקנות הקודמות אינה שוללת את החובה לפרט את החוק הנדון. שלישית, נשקל ההיבט הראייתי. התובעת נשאה בנטל ההוכחה והיה עליה לשכנע את השופטת כי מתקיימים כל היסודות המהותיים של העילה, קרי עובדות המזכות אותה בפיצוי הוכחו במאזן הסתברויות. השופט הדגיש כי עדות אחת יכולה להספיק להכרעה, אך נדרשת זהירות מיוחדת. בחינת העדות על ידי השופט שילבה נתונים חיצוניים ובחינת זירת התאונה. רביעית, ההיבט המשפטי המהותי לעניין החבות. השופט התייחס לסעיפים הרלוונטיים בפקודת הנזיקין ובתקנות התעבורה. השופט הדגיש כי חובת הזהירות כלפי הנהגים אינה מוגבלת להוראות בתקנות התעבורה, המייצגות סטנדרט מינימום. באשר לבחינת החבות, התייחסה השופטת לפסקי דין קודמים והתוותה "כללי אצבע" לחלוקת האחריות. במקרה הנוכחי, האחריות העיקרית מוטלת על הנתבע בשל ההבדל הברור בין עילת האחריות לבין היסוד הנפשי. מעשיו של הנאשם היו כרוכים במידה רבה יותר של רשלנות ואשמה מוסרית. לסיכום, השופטת קיבלה את התביעה בחלקה ומצאה את הנתבעים אחראים ביחד ולחוד ל-85% מנזקי התובע. לתובע נפסקו 9,891 ₪ בגין נזקי רכב, 1,257 ₪ בגין ירידת ערך, 1,177 ₪ בגין שכר טרחת שמאי, 220 ₪ בגין הוצאות תמלול, החזר אגרת בית משפט ו-3,800 ₪ בגין שכ"ט עורך דין.