ע"א 653/97

תקציר

במקרה שלפנינו תבעה המערערת את המשיבים לפיצויים בגין רשלנות נטענת בעיכוב הליכי תכנון בחלקות מקרקעין לרבות שלה. תחילה דחה בית משפט קמא את התביעה, תוך שהוא מציין כי שיקולי מדיניות משפטית אינם מצדיקים הכרה בחובת זהירות בין רשויות התכנון לבין בעלי הקרקע בכל הנוגע להארכת תקופות התכנון. עם זאת, בית המשפט העליון קבע אחרת, והדגיש כי על תובעים בתביעות נזיקין להוכיח פעולות רשלניות ספציפיות שגרמו לנזקם. היא הדגישה כי בעוד שבדרך כלל רשויות התכנון נהנות משיקול דעת רחב, עדיין ניתן להטיל עליהן אחריות אם מתרחשים עיכובים בלתי סבירים, הנגרמים להן נזקים כלכליים. העיכוב צריך להיבחן באופן אובייקטיבי, בהתחשב בלוחות הזמנים ההיסטוריים ובתיאום הפרויקט המורכב שנדרש בין הרשויות השונות. חשוב לציין כי בית המשפט דחה את הכחשתו הגורפת של בית משפט קמא את אחריותו, בקובעו כי על גופים מנהליים מוטלת חובת זהירות מושגית ביחס לאינטרסים הכלכליים של בעלי הקרקע. לפיכך התקבל הערעור, והתיק הועבר לבית המשפט המחוזי לבחינה עובדתית בשאלה האם התנהלות רשלנית של המשיבים גרמה לעיכובים בפרויקט. בית המשפט העליון התיר תביעות עתידיות, וטען עוד כי דיני התכנון מחייבים מטבעם איזון בין טובת הציבור לזכויות הקניין, ועיכובים רשלניים בהטיית איזון זה עלולים להצדיק אחריות. בית המשפט הורה למשיבים לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המערערת, והדגיש כי הליכי תכנון ובניה עדיין יכולים להיות נתונים לבחינה נזיקית אם ניכרת רשלנות.