תנ"ג 17542-11-15

תקציר

המבקש ביקש מבית המשפט אישור להגיש תביעה נגזרת בשם הבנק נגד נושאי המשרה בו, בטענה כי התרשלו בקבלת החלטות אשראי בנוגע למתן אשראי למעריב, לקוח של הבנק. המבקש טען כי ההחלטות היו בלתי סבירות וגרמו נזק לבנק. המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה משום שלבנק לא נגרם כל נזק כתוצאה מההחלטות, וכי התביעה הנגזרת אינה לטובת הבנק. עוד נטען, כי המבקש לא הביא ראיות מספיקות, וכי הפטור מתביעות חל על חלק מהמשיבים. בית המשפט בחן את הסוגיה המקדמית של קבילות דו"ח סופי וטיוטות דו"ח שהכין בנק ישראל על התנהלות הבנק במתן אשראי ללווים שונים. בית המשפט קבע כי הדו"ח הסופי אינו קביל כראיה משום שהיה חסוי, וכי לטיוטות היה משקל ראייתי זניח. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי כלל שיקול הדעת העסקי חל על החלטות ועדת האשראי וצוות האשראי. כלל זה מעניק חסינות להחלטות נושאי משרה אם התקבלו בתום לב, ללא ניגוד עניינים, ולאחר בחינת נתונים ושיקולים רלוונטיים (קרי, החלטות מושכלות). בית המשפט מצא כי המבקש לא הוכיח כי ההחלטות לא היו מושכלות. נהפוך הוא, מהראיות עולה כי ההחלטות התקבלו לאחר דיון מעמיק ומקצועי, ולאור השיקולים הרלוונטיים. לפיכך נמנע בית המשפט מלהתערב בהחלטות ולבחון אותן לגופן. בית המשפט דחה גם את טענות המבקש בדבר סמכותם של עובדי האשראי לשחרר אשראי, וקבע כי החלטות אלה אושרו מאוחר יותר על ידי ועדת האשראי. בנוסף, קבע בית המשפט כי מרבית טענות המבקש מהוות הרחבה בלתי מותרת של המחלוקת, שכן הן מתייחסות להחלטות וטענות שלא נכללו בבקשת האישור. מכל מקום, טענות המבקש בדבר הנזק היו בעייתיות, שכן הן התבססו על ספקולציות לגבי מה הייתה התוצאה אילו הבנק היה בוחר בדרך פעולה אחרת. זאת ועוד, המבקש לא הוכיח כי נגרם לבנק נזק כלשהו מההחלטות, מה גם שמכירת מעריב הניבה לבנק הטבות כלכליות. לפיכך, הבקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת נדחתה. המבקש חויב לשלם לבנק ולמשיבים הוצאות בסך של 60,000 ₪.