רע"א 2550/01

תקציר

בערעור המקביל לפרשת שטיינמץ, עסק בית המשפט במצב בו בנק העמיד מימון ישירות למוכר דירה, וכאשר הרוכשים הגיעו לחדלות פירעון, ביקש הבנק לבצע משכון ולעקל את הנכס. השאלה המרכזית הייתה האם הבנק יכול לעקוף את הצעדים הדרושים כדי לפעול ישירות נגד הנכס. בשני המקרים חתם המוכר על כתב התחייבות זהה לטובת הבנק, ונרשם משכון על זכויות הרוכשים על פי הסכם המכר. עם זאת, פסק הדין בעניין שטיינמץ הבהיר כי הבנק נדרש לנקוט באחת משתי דרכים משפטיות אפשריות: מכירת הזכויות המשועבדות לכל המרבה במחיר או כניסה לנעליהם של הרוכשים לצורך מימוש החוזה טרם רישום המשכנתא. במקרה הנוכחי, טוויסט ייחודי נגע להוריו של המוכר, אשר ללא ידיעתם רשם את הנכס על שם בנם הצעיר. לאחר שהסדר עם הוריה של החברה שנועד לממן מיזם עסקי נכשל, הרוכשים הגיעו לחדלות פירעון, מה שגרם לבנק לפתוח בהליכי הוצאה לפועל. בסופו של דבר ביקש הבנק צו פינוי, שנדחה בתחילה אך אושר בהמשך על ידי בית המשפט המחוזי, תוך התייחסות לחובותיו המוחלטות של הבן כאמור בהתחייבותו לבנק ובהסכמתו המשתמעת להכפיף את זכויותיו. עם זאת, בית המשפט העליון, תוך יישום תקדים שטיינמץ, קבע כי הבנק אינו יכול לפעול ישירות כנגד רכושו של המוכר מבלי לבצע את ההליכים המשפטיים המפורטים, ובכך ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט גם הכיר בצורך פוטנציאלי של הבנקים להתאים את שיטות העבודה, ורמז כי ייתכן שהבנקים יצטרכו להבטיח משכנתאות נוספות ישירות מהמוכרים בתרחישי מימון דומים. הערעור הביא לביטול החלטת בית המשפט המחוזי, אישר את הדחייה הראשונית של צו הפינוי, ופסק כי המשיבים יישאו בהוצאות המשפט של המערערים.