ע"א 51650-02-18

תקציר

הערעור בתיק זה נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לדיור הציבורי וטענתו של המערער להמשיך להחזיק בדירה לאחר מות אמו, הדיירת המקורית. בית משפט קמא העלה את השאלה האם יכול המערער לערער משפטית על החלטת ועדת האכלוס המחוזית, אשר דחתה את בקשתו להכרה כ"דייר ממשיך" – מונח המוגדר בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. בית המשפט הציע כי טענות המערער בדבר זכאותו צריכות להיות מופנות כלפי הגופים המנהליים הקבועים בחוק, ולא להתדיין כתביעת הגנה בתביעת הפינוי שיזמה חברת ניהול הנכסים. רוב השופטים (השופטים רניאל וקראי-גירון) פסקו לטובת המערער, בקובעו כי בנסיבות מקרה זה, היה על בית משפט קמא לערוך בירור עובדתי בטרם יכריע אם המערער יכול לערער משפטית על החלטת הוועדה. הם הדגישו כי החלטת הוועדה, כפי שהוצגה, הכילה סתירות ולא עמדה בפורמליות המשפטית הנדרשת. זאת ועוד, ציינו השופטים כי המערער משתייך לאוכלוסייה חלשה וכי יש לברר שאלות הנוגעות לחוקיות ההחלטה ולטענותיו למגורים באמצעות בירור עובדתי. לפיכך, החליט הרוב לקבל את הערעור והעביר את התיק לבית משפט קמא להמשך הליכים. השופט סוקול התנגד וטען כי למערער כבר ניתנה הזדמנות להוכיח את זכאותו בפני הגופים המינהליים המתאימים והוא לא עשה כן. לדברי השופט סוקול, החלטתו של בית משפט קמא לדחות את טענת ההגנה של המערער הייתה מוצדקת, שכן המערער לא הציג החלטה כדין המכירה בזכותו לדירה ולא פינה את המקום למרות דחיית בקשתו על ידי הוועדה. השופט סוקול הדגיש כי לבית המשפט יש סמכות להעלות ולהכריע בשאלות באופן יזום, במיוחד כאשר הן יורדות לשורש טענות הנתבע, כמו במקרה זה.