ע"פ 331/97

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע שהרשיע את המערער בשורה של עבירות, בהן קבלת רכוש גנוב, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות וחבלה בכוונה. עיקר הטענה נסובה סביב טענת המערער כי הורשע שלא כדין על סמך עדותם של שני שוטרים, איצקוביץ' ולנקרי, אשר גרסתם הייתה שונה מזו של המערער. לטענת השוטרים, המערער התקרב לרכב גנוב, התיישב בתוכו ו"נשלף" מהרכב על ידם. לטענתם, במהלך המעצר נאבק בהם המערער, הצליח לשלוף את אקדחו של איצקוביץ' וירה לעבר השוטרים. בתוך כך, העיד המערער כי הלך ברחוב והותקף במפתיע על ידי שני השוטרים בלבוש אזרחי. לטענתו, הוא נורה בגבו מבלי שהיווה כל איום עליהם. בית המשפט המחוזי העדיף את גרסת השוטרים, והביא להרשעת המערער. עם זאת, ערכאת הערעור מצאה צדק בטענות המערער, וציינה כי גרסת התביעה הותירה מספר "תמיהות" ו"עמימות" שלא הוסברו דיין. באופן ספציפי, הדגיש בית המשפט את חוסר הבהירות באשר לעמדתו של המערער כאשר שלף לכאורה את האקדח ואת הפער בין טענת השוטרים כי המערער נורה בבטנו לבין פצעי הירי בפועל בגבו. יתר על כן, היעדר טביעות אצבעותיו של המערער על הרכב והתוצאה השלילית של בדיקת טביעת המתכת החלישו את טענת התביעה. ערכאת הערעור הדגישה כי כאשר מוצגים בפניו שני תרחישים שונים, על בית המשפט לבחון היטב את הראיות כדי לוודא שהן עומדות בסטנדרט הנדרש בתיקים פליליים. לסיכום, ערכאת הערעור קבעה כי התביעה לא הציגה ראיות מספיקות מעבר לספק סביר כדי לתמוך בגרסת השוטרים. משקלו של חוסר הוודאות בנרטיב התביעה, יחד עם עדותו של המערער, יצרו ספק סביר שהצדיק את זיכויו של המערער. לפיכך התקבל הערעור, וההרשעה וגזר הדין שגזר בית המשפט המחוזי בוטלו.