ע"א 595/22

תקציר

בהחלטת הערעור מיום 28.3.2023 התייחס בית המשפט לתקופת ההתיישנות הנוגעת לתביעה שהגישו המערערים בעניין היתר בנייה לאתר קומפוסטציה, שהוכרז מאוחר יותר כבלתי חוקי. ליבת הסוגיה נסובה סביב הקביעה מתי קמה עילת התביעה, וכתוצאה מכך, מתי החלה תקופת ההתיישנות. המערערים טענו כי עילת התביעה שלהם התגשמה בשנת 2014 לאחר שהאתר נסגר רשמית, ואילו המשיבים טענו כי היא התרחשה הרבה קודם לכן, במיוחד לאחר פסק דין מכריע של בית המשפט העליון משנת 2012, אשר פסל את ההיתר. בית המשפט אישר מחדש את החלטת בית המשפט המחוזי, וקבע כי עילת התביעה קמה עם פסיקת בית המשפט העליון משנת 2012, המסמנת את תקופת ההתיישנות ממועד זה. למרות שאפשרה תקופת חסד של 12 חודשים להליכים מתקנים אפשריים, תביעתם המקורית של המערערים נגד הרשויות נחשבה חסומה בזמן כאשר הוגשה בשנת 2020, שכן היא חרגה מתקופת ההתיישנות בת שבע השנים. עם זאת, בית המשפט מצא חריג אפשרי הנוגע לרכיב התביעה הנוגע לדמי שימוש ששולמו לרשות מקרקעי ישראל, שכן המועדים וההקשר הספציפיים סביב אגרות אלה חייבו קביעה עובדתית נוספת. כתוצאה מכך, בעוד שרוב הערעור נדחה, רכיב זה הועבר לדיון נוסף בערכאה נמוכה יותר. כל צד חויב לשאת בהוצאות המשפט שלו, כאשר השופטים א' גרוסקופף וא' שטיין הסכימו עם פסק דינו של השופט י' עמית.