ע"א 3769/97

תקציר

במקרה של שמעון דהן נגד אביבה ועופר דני, דן בית המשפט בסוגיות מרכזיות הנוגעות לחבות עובד-מעביד, חישובי פיצויים ונורמות פרוצדורליות. בית הדין הדגיש כי חובת הזהירות של מעסיק אינה משתרעת על אותה ציפייה קפדנית לטיפול עצמי של עובד; לעתים קרובות המעסיק נושא באחריות רבה יותר, אלא אם כן ניכרת אשמתו של העובד בתאונה. לפיכך, נקבע בערעור כי דהן לא צריך לשאת באשמה תורמת. הערכת הנזק של בית משפט קמא כללה הפסדי השתכרות, שהוערכו בשיעורים נמוכים יותר בהתבסס על הנחות לגבי כישוריו העתידיים של דהן וסיכויי שכרו לאחר ההכשרה. המערערים טענו כי הערכה זו אינה הוגנת, והציעו פיצוי גבוה יותר בהתבסס על נתוני השתכרות מדויקים לפני התאונה. כמו כן, תביעות להפסד פנסיה נדחו בשל היעדר טענות קודמות בראיות של המערערים. בית המשפט אישר את דחייתו של בית משפט קמא את תביעות הטיפול המופרז, תוך שהוא מזניח את הפיצוי בגין הטיפול ההורי שניתן למערערת, נוכח היעדר הוכחה ברורה להפסד כלכלי. עם זאת, בית המשפט הכיר במאמציהם יוצאי הדופן של ההורים כאפוטרופוסים רשמיים ופסק להם סכום חד פעמי משמעותי. גם תביעות להגדלת הוצאות הנסיעה נדחו בשל היעדר הוכחות מספיקות והיעדר צורך רפואי. נקבעו פיצויים בגין כאב וסבל וניכויים בגין אשמה תורמת, אשר המערערים ערערו על היותה מתחת למגבלה המותרת בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אך בית המשפט בחר שלא לשנות פסיקה זו. יתר על כן, השופטים החליטו שלא לשנות את שכר טרחת עורכי הדין, שכן ההוצאות שהטיל בית משפט קמא נחשבו סבירות למרות שהמערערים השתמשו בהנחיות לשכת עורכי הדין שהציעו תעריפים גבוהים יותר. מטעמים פרוצדורליים, ערעור של צד שלישי עסק במפיץ מכונות שהיה מעורב בתחילה אך בסופו של דבר נדחה מהתביעה ללא הוצאות – החלטה שבית המשפט לערעורים שינה מעט בכך שפסק חלק מההוצאות. המחלוקות הן בדיני הנזיקין והן בדיני חבות המוצר התמקדו בייחוס אחריות, כאשר בית המשפט הגיע למסקנה כי רשלנותם של המערערים שכנגד בבטיחות המכונה קטעה במישרין את שרשרת הסיבתיות, ובכך החריגה את אחריות הצד השלישי, ודחה ערעורים הן בנזיקין והן בהוצאות. בסופו של דבר, קיבל בית המשפט חלקים מהערעור, החזיר היבטי חישוב מסוימים לבית משפט קמא, תוך שהוא דוחה אחרים, לרבות ערעור שכנגד, וקבע כיסוי הוצאות למערערים.