ת"א 2234/00

תקציר

פסק הדין דן בשתי חלקות קרקע נפרדות, חלקה 1 וחלקה 2, ובזכויותיהם של חברי מושב עובדים בנוגע לרישום וחכירה של חלקות אלו. באשר לחלקה 1, בית המשפט מוצא כי פעולותיו של מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) סבירות, והתובעים לא הביאו ראיות מספיקות לסתור את חזקת התקינות המוקנית לרמ"י כרשות מינהלית. התובעים ביקשו לחייב את רמ"י לחתום עמם לאלתר על חוזה שכירות בנוגע לחלקה 1, אך בית המשפט קבע כי השיהוי ברישום זכויות התובעים אינו מצדיק התערבות בית משפט, מה גם שזכויותיהם המהותיות נותרו בעינן. חזקת התקינות, לצד היעדר פגיעה בזכויות התובעים, מביאה את בית המשפט לדחות את התביעה לחלקה 1. במעבר לחלקה 2 מציין בית המשפט כי החלטה 823 אינה מחייבת את המושב להקצות קרקעות אלה לחבריו. יתר על כן, תקנון המושב והחלטת האסיפה הכללית שלו מצביעים על כך שהמושב שומר על השליטה בחלקה 2. החלטת הרוב באסיפה הכללית, שלא לחלק את אדמות המושב לחבריו, תקפה ומעגנת את המצב הקיים בו חלקה 2 נשארת בבעלות המושב. בית המשפט מכיר בתנודות היזמות בשטחים החקלאיים של המושבים ומכיר בכך שהחלטת המושב לנטוע יער חקלאי ולשמור על הבעלות בחלקה 2 היא דרך פעולה סבירה. מאחר שחלקה 2 נמצאת בבעלות המושב, ואין פגם בהליך קבלת ההחלטות, לא ניתן להיעתר לבקשת התובעים לזכויות בחלקה זו. לסיכום, בית המשפט דוחה את התביעה מכל וכל, וקובע כי התובעים לא הציגו טיעון משכנע לגבור על החלטות הרשויות המנהליות ועל החלטותיו הפנימיות של המושב בנוגע לקרקע הנדונה. פסק הדין מדגיש את חשיבות כיבוד ההליכים המנהליים ואת האוטונומיה של האגודות השיתופיות בניהול ענייניהן.