עת"מ 62795-01-18

תקציר

העותרת ביקשה להאריך את תקופת תוקפה של החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה של המשיבה לאשר היתר בניה. ההיתר היה לפרויקט שכלל חיזוק מבנה קיים והוספת קומות, לפי תמ"א 38, והקמת חניון רובוטי. האישור ניתן במאי 2015, וההיתר היה אמור להינתן בתוך שנתיים, על פי החוק. מסיבות שונות, ההיתר לא הוצא במועד, והעותרים פנו לבית המשפט בבקשה להאריך את תוקף האישור. המשיבים טענו כי השיהוי נבע ממחדלי העותרים, וכי חלו שינויים במצב התכנוני המצדיקים הגשת בקשה חדשה ולא הארכת הבקשה הישנה. בית המשפט בחן את הנסיבות שהובילו לערעור ומצא כי נפלו אי הבנות בין הצדדים, וערעורם של העותרים היה מוצדק. עוד קבע בית המשפט כי העותרים ניסו באופן אקטיבי לקבל את ההיתר וכי העיכוב לא נבע מחוסר מעש שלהם. כמו כן, קבע בית המשפט כי לא חלו שינויים משמעותיים במצב התכנוני המצדיקים דחיית הבקשה להיתר או דרישה לבקשה חדשה. לפיכך קבע בית המשפט כי יש להאריך את תוקפה של החלטת האישור. למרות פסיקת העותרים, בית המשפט לא פסק להם הוצאות כלשהן בשל התנהלותם הפרוצדורלית במהלך העתירה. עם זאת, בית המשפט הורה למשיבה 5 לשלם לעותרים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪, בשל לשון הרע שהופנתה כלפי העותרים ובאי כוחם על ידי משיב זה. הארכת תקופת תוקפה של החלטת האישור נקבעה לשנה מיום מתן פסק הדין, והעותרים נדרשו להשלים את כל האישורים הנדרשים בתקופה זו.