ער"מ 1351/95

תקציר

המערער, ששימש כסגן מנהל מחלקת הביוב בעיריית ירושלים, הורשע על ידי בית הדין למשמעת של עובדי עיריית ירושלים בעבירה על סעיף 9(3) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת). ההרשעה התבססה על שני אירועים נפרדים של התנהגות בלתי הולמת. באירוע הראשון האשים אותו המערער, בעקבות מחלוקת עם עובד הכפוף לו, בלקיחת שוחד בנוכחות אחרים, מבלי להביא כל ראיה שתתמוך בטענתו. בתקרית השנייה איים על הממונה עליו ואמר כי יחשוף אי סדרים שונים במחלקה אם לא ייבחר לתפקיד קידום. בית הדין למשמעת קבע כי מעשים אלה מהווים התנהגות שאינה הולמת עובד עירייה והרשיע אותו בהתאם. המערער ערער על החלטה זו, וטען כי התנהגותו אינה עולה כדי התנהגות בלתי הולמת משום שהיא נעדרת זיקה מהותית לתפקידו ואינה ייחודית לרשות המקומית. עם זאת, בית המשפט העליון דחה ערעור זה, בקובעו כי התנהגות בלתי הולמת אינה חייבת להיות בלעדית למקצוע או לארגון מסוים, אלא יכולה לכלול גם התנהגות שאינה מקובלת באופן אוניברסלי וחורגת מהנורמות של אדם תרבותי. התנהגות זו משבשת את הדינמיקה במקום העבודה ומעכבת את תפקודו התקין של כל ארגון. כמו כן, בית הדין הדגיש כי עבירות משמעת נבדלות מעבירות פליליות בכך שהן נקבעות לעתים קרובות בצורה הטובה ביותר על ידי בית דין משמעתי המכיר את הדינמיקה של הארגון. לכן, תפקידו של בית המשפט הוא בראש ובראשונה לוודא שהחלטת בית הדין עולה בקנה אחד עם עקרונות הסבירות והמידתיות. במקרה זה אישר בית המשפט העליון את הרשעתו של בית הדין למשמעת, וקבע כי מעשיו של המערער, במיוחד כאשר נשקלו יחד, פגעו באופן משמעותי בפעילות העירייה ובתדמיתה הציבורית. עוד קבע בית הדין כי העונש שהטיל בית הדין למשמעת – נזיפה, פיטורים על תנאי, העברה לתפקיד אחר ופסק דין שפורסם ללא ציון שמו של המערער – אינו חמור מדי. משכך, דחה בית המשפט העליון את הערעור והורה על ביצוע מיידי של פסק הדין של בית הדין למשמעת.