תה"ס 18972-04-21

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעות לגביית מזונות בנסיבות שונות. בית המשפט בוחן את תחולתו של סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) על בעלי דין פרטיים בעלי דין דתי ואת הצורך לקבל היתר לגביית מזונות עבר. הסעיף קובע כי מזונות שלא נגבו בתוך שנתיים מתום התקופה שחלפה ייגבו רק באישור בית המשפט. בית המשפט סוקר פסקי דין קודמים בעלי פרשנויות שונות לחוק ותחולתו על בעלי דין אישיים. חלק מהשופטים קובעים כי החוק, לרבות סעיף 11(ב), חל על כל בעלי הדין, לרבות בעלי הדין האישי, כדי להבטיח שוויון ופרשנות עקבית. אחרים טוענים כי סעיף 11(ב) אינו חל על בעלי דין אישיים, שכן החוק אינו קובע זאת במפורש, ושינויו יחייב פסיקה של בית המשפט העליון. פסק הדין מדגיש כי לבית המשפט לענייני משפחה יש סמכות לקבוע האם נדרש היתר לגביית מזונות עבר, במיוחד אם הנושא לא הוכרע בעבר על ידי בית משפט אחר. בנוסף, בית המשפט דן בעקרון הסמכות הנמשכת, וקובע כי אם בית משפט הכריע בעבר לגופו של עניין, הוא שומר לעצמו את סמכות השיפוט בעניינים קשורים הנובעים מנסיבות משתנות. במקרה הנדון, משמעות החלטותיו הקודמות של בית הדין השרעי בנושא מזונות ונושאים קשורים היא שבית המשפט לענייני משפחה אינו מוסמך לדון בתביעת המזונות הנוכחית, שכן היא נמצאת בסמכותו המתמשכת של בית הדין השרעי. כל צד נדרש לשאת בהוצאותיו, וההחלטה יכולה להתפרסם בעילום שם.