תה"ג 32860-03-12

תקציר

השופט, בן ציון גרינברגר, שקל בכובד ראש את הטיעונים שהציג הסנגור בנוגע למצב מערכות המשפט ובתי הסוהר ברוסיה, והתייחס אליהם בכובד ראש. בעוד הדוחות שהוגשו לבית המשפט מציירים תמונה מדאיגה של יחסי רוסיה עם הקהילה האירופית, השופט מסכים עם בא כוח העותר כי המתחים הנוכחיים נובעים בעיקר מסיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה והפלישה לאוקראינה. מדובר בסוגיות פוליטיות שאינן משקפות בהכרח את תפקוד מערכת המשפט הרוסית. השופט מדגיש כי תיקי הסגרה חייבים להתמקד בתביעות הפרטניות ולא הקולקטיביות. בתי המשפט אינם אחראים לקביעת מדיניות החוץ או לתוקפן הכולל של אמנות הסגרה. תפקידם להחליט על המקרים הספציפיים שבפניהם. כדי להצליח בתביעת הסגרה, על הפרט לספק ראיות לסיכון אישי ומיידי לביטחונו ולחירותו, דבר שחסר במקרה זה. השופט מדגיש את מנגנוני הפיקוח הקיימים, כמו המועצה האירופית, שרוסיה יכולה להיענות לה, ואת היכולת לפנות לשר המשפטים להתערב לפני החתימה על צו ההסגרה. הניסיון המצטבר של הסגרה לרוסיה הראה כי היחס לעצירים משביע רצון. יתר על כן, לשר המשפטים יש סמכות לשאת ולתת על חזרתם של מוסגרים לישראל לצורך ריצוי עונשם, שניתן בעבר מטעמים הומניטריים. מסקנתו של גרינברגר היא כי הטענות שהוצגו אינן מצדיקות את אי הסגרתו של המשיב. ההחלטה להסגיר אותו לרוסיה מבוססת על המקרה הספציפי הנדון ואינה משקפת תוקף כללי של מערכת המשפט הרוסית. השופט מדגיש כי בית המשפט אינו הגוף הקובע את תוקפן של אמנות הסגרה או מבטלן. כוח זה נמצא בידי הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. לפיכך, בית המשפט מכריז על המשיב כבר הסגרה לרוסיה.