ע"ע 54223-02-19

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לאישה שפוטרה מעבודתה בעודה בהריון, בניגוד לחוק עבודת נשים. החוק קובע כי מעסיק חייב לקבל היתר לפיטורי עובדת בהריון, דבר שלא נעשה במקרה זה. כתוצאה מפיטוריה שלא כדין נפסקו לתובעת סעדים כספיים שונים, לרבות פיצוי בגין הפסדי השתכרות, נזקים לא ממוניים והוצאות משפט, בסך כולל של 135,000 ₪. המעסיק הנתבע ערער על פסק דינו של בית הדין האזורי וביקש עיכוב ביצוע, אשר יעכב את תשלום הסעדים הכספיים עד להכרעה בערעור. המעסיק טען כי סיכוייו לזכות בערעור גבוהים, שכן פסיקת הערכאה הנמוכה סותרת את חומר הראיות, וכי הנטל הכלכלי הכבד הכרוך בתשלום הסעדים עלול לגרום נזק לעסק ולחבריו. התובעת, לעומת זאת, טענה כי פסק הדין מנומק היטב ומבוסס על הראיות, וכי הנזק שנגרם כתוצאה ממעשיו של המעביד גדול בהרבה מהפיצוי שנפסק. כמו כן הציע התובע להפקיד את הסכום שנפסק בבית המשפט כתנאי לעיכוב ביצוע פסק הדין. בית הדין שקל את הנסיבות והחליט להיעתר לבקשת המעסיק לעיכוב ביצוע. ההחלטה התבססה על הסבירות שהמעסיק יתקשה להחזיר לתובע אם מלוא הסכום שולם לפני סיום הערעור, במיוחד לאור הסכום המשמעותי הכרוך בכך. בנוסף, קבע בית הדין כי הערעור מעורר שאלות חשובות שצריכות להישמע, הנוגעות לגובה הפיצוי שנפסק בגין הפרת חוק עבודת נשים במקרה זה. בית הדין קבע כי על המעסיק להפקיד את מלוא הסכום שנפסק או להעמיד ערבות בנקאית בלתי מותנית בתוך 21 יום כדי לעכב את ביצוע פסק הדין. אם הסכום לא יופקד, פסק הדין יבוצע, ולמעסיק לא יינתן עיכוב ביצוע.