עמ"נ 28129-09-16

תקציר

עניינו של אזרח ישראלי, המכונה המערער, אשר נישא במהלך חייו לארבע נשים שונות, שלוש מהן אזרחיות אתיופיה. המערער עלה לראשונה לישראל מאתיופיה בשנת 1996, לאחר שנישא לאזרחית ישראלית ולאחר עשר שנים התגרש ממנה. לאחר גירושיו נישא המערער לשתי נשים אתיופיות שונות, התגרש משתיהן ונשאר בישראל. לאחר מכן נישא המערער בשנת 2012 לאהובתו משכבר הימים, אף היא אזרחית אתיופיה. בהמשך ביקש המערער אשרת כניסה עבור בתם, שנולדה מתוך מערכת יחסים מחוץ לנישואין בעת שהיה נשוי לאשתו הראשונה. הרשויות בישראל דחו את בקשתו של המערער, וציינו את היסטוריית הנישואין והגירושין שלו כראיה לחוסר כנות במערכות היחסים שלו. על ההחלטה הוגש ערעור, אך בסופו של דבר נדחה על ידי בית המשפט. בפסק הדין הודגש כי נטל ההוכחה מוטל על המערערים להוכיח את כנות מערכת היחסים ביניהם, דבר שלא עשו. העבר הזוגי של המערערת, יחד עם גורמים נוספים, הביאו את בית המשפט למסקנה כי הנישואין הנוכחיים נועדו בראש ובראשונה להשיג מעמד למערערת ולבתם בישראל. פסק הדין הדגיש את שיקול הדעת הנתון לרשויות הישראליות בטיפול בבקשות של אזרחים זרים המבקשים מעמד באמצעות נישואין והדגיש כי הזכות לחיי משפחה אינה מוחלטת. למרות שבית המשפט הכיר באפשרות של שאיפה אמיתית לחיות יחד, הוא מצא את מערכת היחסים בין המערערים כבלתי כנה, במיוחד נוכח היעדר קרבה ותקשורת תכופה. הערעור נדחה, מבלי שנפסקו הוצאות נוספות, וניתנה האפשרות להגיש בקשה מחודשת בעתיד אם הקשר יעמיק.