ע"א 53955-11-13

תקציר

עניינו של תיק זה נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לחלקת מקרקעין שהבעלות עליה הועברה מהורי המערערים למועצה המקומית המשיבה. ההעברה נעשתה באמצעות תוכנית איחוד וחלוקה, שכללה החלפה וחלוקה מחדש של כמה חלקות אדמה, כולל השטח שבמחלוקת. המערערים טענו כי הקרקע הופקעה ומזכה אותם בפיצויים לפי סעיפים 195 ו-196 לחוק התכנון והבניה לצורך השבת הקרקע או קבלת פיצוי על שוויה הנוכחי. עם זאת, בית המשפט קבע אחרת. הראיות הראו כי ההעברה הייתה בהסכמה וחלק מתהליך איחוד וחלוקה מחדש, ולכן סעיפים 195 ו-196 אינם ישימים. כמו כן, הורי המערערים קיבלו תמורה נאותה, לרבות הגדלת אחוז הבנייה על יתרת קרקעותיהם, המהווה פיצוי תקף. מסקנה זו נתמכה גם בעקרון ההשתק, שכן הנושא נדון בעבר בעתירה מינהלית. פסק הדין דחה גם את טענת המערערים מכוח דיני העושר, שכן דיני התכנון והבניה הספציפיים גברו על עקרונות דיני העושר הכלליים. בית המשפט קבע, כי מאחר שהעברת המקרקעין נעשתה בהסכמה ולא בכפייה, מימוש או נטישת המטרה הציבורית העומדת מאחורי ההעברה אינה רלוונטית. לבסוף, הבקשה להגשת ראיות חדשות נדחתה, שכן ניתן היה להציגה בבית משפט קמא ולא הייתה משכנעת דיה כדי לשנות את פסק הדין. לפיכך נדחה הערעור, והמערערים חויבו בהוצאות המשיב בסך 7,000 ₪.