ב"ל 16561-02-21

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב תובע שהגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי להכיר בפגיעה ביד שלו כפגיעה בעבודה, לפי תורת המיקרוטראומה. החוק מגדיר פגיעה בעבודה ככל תאונת עבודה או מחלת מקצוע, ותיאוריית המיקרוטראומה משמשת למילוי הפער החקיקתי במחלות המתפתחות לאורך זמן עקב תנאי העבודה. כדי להיות זכאי למיקרוטראומה, התובע היה צריך להוכיח כי עבודתו כללה אינספור פעולות זעירות חוזרות ונשנות שגרמו לנזק בלתי ניתן לגילוי, שהצטבר עם הזמן ופגע ביכולתו לעבוד. עבודתה של התובעת כללה פעולות שונות ולא הוגבלה לתנועות חוזרות ונשנות, דבר המקשה על בידוד פעולה ספציפית שניתן לשקול על פי כלל המיקרוטראומה. בנוסף, התובע ייחס את הנזק לידיהם לשימוש בכלים רוטטים ולא לפעולות חוזרות ונשנות על פרקי כף היד. בית המשפט בחן את תדירות ומשך השימוש של התובעים בכלים רוטטים, אך מצא כי עדויותיהם אינן עקביות ואינן יכולות לספק אומדן ברור. עבודתה של התובעת נמצאה משתנה ולא רציפה, ללא אינדיקציה ברורה להיקף ותדירות השימוש בכלים. כמו כן, התובע לא הוכיח כי עבודתו עמדה בדרישות מחלת מקצוע מוכרת כמפורט בתקנות הביטוח הלאומי. טענת התובע לא התיישרה עם המחלות והתנאים שצוינו, וגם לא הוכיחה עבודה ממושכת עם כלים רוטטים. עבודת הפרך של התובע הוכרה, אך בית המשפט הדגיש כי "מאמצים קשים" לבדם אינם יכולים להיחשב למיקרוטראומה. בסופו של דבר, התביעה נדחתה מאחר שהתובע לא סיפק ראיות מספיקות לתמיכה בתביעתו תחת תיאוריית המיקרוטראומה או כמחלת מקצוע. ההחלטה התקבלה ללא הוצאות, ולתובע יש זכות ערעור בבית דין ארצי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. פסק דין זה ניתן שלא בפניו, ושני הצדדים יקבלו הודעה על ההחלטה.